סקירת הספר: "The Evocative Object World"
מתוך: "שיחות", כ"ו (2), 2012 (עמ' 192-189)
המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"
Christopher Bollas
The Evocative Object World
London & New York: Routledge, 2009, pp. 126
אחד המושגים הפחות חביבים עליי בעולם הוא "פסיכולוגיה חיובית". זאת משום שבאמצעי התקשורת (ואולי לא רק שם) מוצג זרם זה בפסיכולוגיה כתחליף חדש ומרענן לאותה "פסיכולוגיה שלילית", כביכול, בה עוסקים פרויד וממשיכי דרכו. ובכל זאת, במקרה הלא סביר שבו הייתי מאולץ באיומי אקדח לתאר את משנתו הענפה של כריסטופר בולאס בשתי מילים, לא מן הנמנע שהייתי משתמש, ללא ספק בחיוורון ובפיק ברכיים, באותו ביטוי ממש: "פסיכולוגיה חיובית". כי אחד הדברים המושכים אותי לכתביו של בולאס, הוא הדגש הרב שהוא שם על נושאים כמו יצירתיות, ייעוד והתפתחות נפשית. המשותף לארבעת המאמרים בספר דקיק זה, השונים למדי בנושאיהם, ברוחב-יריעתם ולמרבה הצער גם ברמתם, היא אותה חיוביות העוברת כחוט השני ברבים מספריו, גם כאשר הוא עוסק בנושאים קשים ומטרידים.
המאמר הראשון הוא מעין שיר הלל ארוך לאסוציאציות החופשיות. בולאס סבור כי לאורך השנים מיעטו אנליטיקאים להתייחס למתודה זו והעדיפו להתמקד בחלקים אחרים בכתביו של פרויד, ובמיוחד בהשקפתו כי הפסיכואנליזה מנסה להפוך קונפליקטים לא-מודעים למודעים. בולאס מאמין כי למרות שזו בהחלט אחת ממטרות המתודה, יש לה השלכות רחבות הרבה יותר. הוא סבור כי, בין היתר, היא מאפשרת את פיתוח היכולות הלא-מודעות של המטופל (כמו גם של המטפל) ומעודדת את ביטויו של העצמי האמיתי. אם כן, ביכולתה של מתודת האסוציאציות החופשיות לקדם סוג חדש של יצירתיות, האפשרי לדעתו אך ורק במרחב הפסיכואנליטי. בולאס, אגב, מעדיף את הביטוי הצנוע יותר "דיבור חופשי", על פני המושג "אסוציאציה חופשית". הוא מסביר כי כל עוד המטופל נע בחופשיות מנושא אחד לאחר במהלך השעה, גם אם אינו חולק את כל מה שעולה בדעתו, הוא אסוציאטיבי מבחינתו. מתודת האסוציאציות החופשיות, טוען בולאס, חותרת בחוכמה תחת נטיותיו הטבעיות של האנליטיקאי לסמכותיות, כמו גם תחת משאלתו של המטופל להישלט על-ידי הידע של המטפל. המטפל נדרש לוותר על זיכרונותיו וכוונותיו המודעות ובמקום זאת נאלץ להינתן לסוג של קשב השולל ממנו את היכולת להקנות למטופל את האידיאולוגיה שלו. הוא נותר עם אמונה בלבד: האמונה בכך שאם ייפטר מעצמו ויתמסר לחוויותיו הרגשיות, בסופו של דבר תתגלה בפניו מחשבתו הלא-מודעת של המטופל.
בולאס מציין כי בתוך החופש הגדול של האסוציאציות החופשיות משובצות התנגדויות לחזרתם של רעיונות דחויים, כמו גם הגנות אחרות נגד כאב נפשי ולכן האסוציאציה החופשית היא תמיד "תצורת פשרה" (compromise formation) בין אמיתות נפשיות לבין המאמץ של העצמי להימנע מהכאב שבאמיתות אלו. למזלנו הדיבור החופשי, באופן אירוני, חושף תמיד גם את המאבק האינהרנטי הזה שבין התשוקה לדעת לבין התשוקה לא לדעת.
בהתבסס על רעיונותיו של פרויד לגבי החלום ולגבי התקשורת הלא-מודעת, מציג בולאס במאמר תאוריה העוסקת בלא-מודע הרצפטיבי. לדעתו, הלא-מודע גדל ומתפתח כתוצאה ממפגשים עם אובייקטים המשמעותיים לו מבחינה רגשית. אלו מתאגדים לאשכולות התרים כל הזמן אחר רשמים רלבנטיים נוספים ומושכים אותם אליהם. כלומר, בעת שאנחנו חווים את האירועים, המקומות והאנשים אותם אנחנו פוגשים בחיי היומיום שלנו, אנחנו ממשיכים ליצור ולפתח את האשכולות הללו, כאשר כל העת רשמים חדשים מתקשרים למטריצות הלא-מודעות הקיימות ואלו פועלות זו על זו ומתמזגות לכלל רשת מורכבת ביותר, רשת צפופה של חוטי מחשבה*.
בולאס מבחין בין עבודת הרצפטיביות לבין עבודת ההדחקה. הוא מסביר כי רצפטיביות היא התשוקה לקלוט ולארגן רשמים על מנת להעמיק את הנגישות לתענוגות החיים, בעוד שהדחקה משקפת את עבודתה של החרדה, המסלקת רשמים שאינם נעימים למודע. הלא-מודע הרצפטיבי מונע, לדבריו, על-ידי הדחף לדעת, כמו גם על-ידי התשוקה של האגו לשליטה (במציאות הנפשית). בהמשך לאותו קו מחשבה, כותב בולאס על הדחף לייצג (the drive to represent), המהווה מבחינתו הצדקה לטענתו של פרויד כי כל חלום מהווה הגשמת משאלה, פשוט משום שלהבנתו כל חלום מגשים את המשאלה לחלום. בולאס רואה בדחף לייצג דבר המייחד את בני האדם והופך אותם לאנושיים והוא מאמין כי העונג שביצירת הייצוג ובקליטתו ע"י הזולת עולים על הכאב שיש בכל תוכן מיוצג שהוא. לפיכך, עקרון העונג, העומד בבסיס הייצוג, דוחף את העצמי לתקשר עם הזולת. תהליך האסוציאציות החופשיות מביא סיפוק מתמשך לעצמי בשל העונג שיש בייצוג, בייחוד כאשר הוא משרת את הדחף לייצג את תחומי העניין הלא-מודעים של העצמי.
המאמר השני בספר עוסק באופנים השונים בהם עולם הארכיטקטורה ועולם הפסיכואנליזה מתחברים והוא אקזיסטנציאליסטי מאוד ברוחו. בעיניו של בולאס, עבודתו של הארכיטקט מערבת סוגיות סימבוליות חשובות של חיים ומוות. הוא מציין כי החל מתקופת הפירמידות המצריות והמקדשים היוונים, בניינים שילבו בתוכם את המתח בין החיים ומותם ומעלה את ההשערה כי הארכיטקטורה מושקעת במשימה כבדת-המשקל של הבאת המוות אל החיים האנושיים.
בולאס רותם את התאוריה הנפלאה שלו על האובייקט האבוקטיבי** לצורך שרטוט השפעת הארכיטקטורה על חיינו הנפשיים. העיר בה אנו חיים, הוא טוען, משמשת כ"סביבה מאפשרת" ומחזיקה, המציגה כמו האם, אובייקטים בפני בניה. כשאנו חוצים את העיר אנו עסוקים, מבלי משים, בסוג של חלימה. כל מבט הנופל על אובייקט מעורר עניין בסביבתנו, עשוי להוביל ל-reverie קצר. אנשים החיים באזור שאינם אוהבים, הם אנשים שהופקע מהם הצורך הבסיסי והחשוב כל-כך ב-reverie. בולאס מאמין כי כל אדם זקוק להזנה של אובייקטים אבוקטיביים, "מזון למחשבה" שיגרה את הנפש ויתרום להתפתחות העצמי. ארכיטקטים, הוא סבור, יודעים זאת היטב.
בולאס מאמין כי המסלולים והשבילים (הקונקרטיים) בהם אנו מעדיפים ללכת בתוך העיר, מבטאים באופן חשוב את האידיום*** הפרטי שלנו. האובייקטים אותם חווינו בילדותנו, הוא אומר, מכילים חלקים מחווייתנו שהושלכו אליהם, אך לצידם ישנם גם אובייקטים סביבתיים/ארכיטקטוניים שהם אבוקטיביים מעצם טבעם, כלומר מעצם העובדה שמשהו במהות שלהם מעורר בנו דבר מה.
כאשר מבנים אבוקטיביים נולדים הם מעוררים, לפחות בתחילת דרכם, אסוציאציות עזות בקרב האוכלוסייה. אך עם הזמן האובייקטים יאבדו מכוחם האבוקטיבי ויישארו בסופו של דבר כאנדרטאות קבורה דוממות, המייצגות את סופנו שלנו, לפחות עד שייהרסו. בולאס מאמין כי הרס מבנה קיים, על מנת לתת מקום לאחד חדש, נוגע בתחושת הקיום המוגבל שלנו ומנבא את עתידנו. הוא מתייחס להריסת מבנים כאקט של הקרבת קורבן, מנחה המשמשת תחליף (זמני מן הסתם) לפינוי שלנו עצמנו ממקומותינו ותפיסת המרחב ע"י אחרים. באותה רוח הוא מתייחס למבנים ארכיטקטוניים מסוימים (מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, למשל) כאל "עדויות חומריות לחזוננו לגבי העתיד" (עמ' 51). מבנים אלו ימשיכו לחיות אחרינו וייצגו אותנו בעתיד, יקנו לנו מקום במציאות העתידית של הדורות הבאים, שבהביטם אל המבנים האלה יהרהרו, אולי, בתקופתנו. בולאס רואה בבנייה, אם כן, מעין "צורה של תפילה" (עמ' 51).
בחלק מעניין במיוחד במאמר מתייחס בולאס למבנים, כמו מגדל אייפל בתחילת דרכו, המעוררים בציבור תרעומת ותחושת עלבון עם חשיפתם בפני הציבור. הוא טוען כי האובייקט מעורר הדחייה, גם אם באופן מודע הוא מוכפש ומושמץ, עשוי, באופן לא מודע ,להיות דווקא מקודם בברכה, וזאת משום שהוא מעלה שאלה פסיכו-רוחנית מעניינת. האם גופותינו שיירקבו בבוא העת, יתולעו ויהפכו לפסולת מצחינה, יוכלו אי פעם לעבור טרנספורמציה למשהו מועיל? האם נוכל לחזור לחיים? אותה השאלה עולה, לדעתו, לגבי אותם מבנים דוחים- האם הדורות הבאים יוכלו להפוך את פיסת הצואה הארכיטקטונית הזו לזהב? כלומר, בולאס טוען כי ישנה משאלה מוסווית שאותם הבניינים יהיו יום אחד אהובים, שהפסולת האנאורגנית תהפוך לחומר חי ונושם, אולי בעתיד שבו תהיה גם אפשרות לשכפל אותנו בעזרת פעלולי די.אן.איי ובכך להחזירנו לחיים. גושי הצואה האלו, אם כן, עשויים להוות ,לדעתו, תפילה לַעתיד. על אף שזהו רעיון מעורר מחשבה, נשאלת השאלה מדוע מגביל אותו בולאס ליצירות ארכיטקטוניות. האם לא נכון הדבר, תאורטית, גם לגבי יצירות אנושיות אחרות- ספרותיות, קולנועיות וכיוצא בזה? וגם- כיצד ניתן להסביר תהליך אלכימי הפוך, שבו מבנה הזוכה בתחילה להערכה הופך בהמשך לפסולת דחויה (ראו, לדוגמא, את מקרה הפסל של אגם בכיכר דיזנגוף)?
המאמר השלישי בספר מהווה בעיקרו מעין סיכום קצר של רעיונותיו של בולאס בנוגע לאובייקט האבוקטיבי. אנו יצורים העסוקים באסוציאציה חופשית ונעים בעולם של אובייקטים אבוקטיביים, אומר בולאס. במשך היום אנו עוסקים במלאכת-חלום, אורגים יחדיו חוויות מתוך המציאות היוצרות את המשמעות הלא-מודעת של אותו היום. אנו זקוקים לאובייקטים החיצוניים על מנת שיהיה למיינד שלנו מזון למחשבה. אם נישאר ספונים בביתנו למשך תקופות ארוכות, נרעיב אותו. בולאס רואה באובייקטים החיצוניים יותר מאשר כר מכיל להשלכות והוא מאמין כי לכל אובייקט איכויות משלו ופוטנציאל אינהרנטי לעורר תהליכים מסוג מסוים. בחירת האובייקטים שלנו, כמו בחירת המילים שלנו (או בחירת השבילים, אם לחזור למאמר הקודם), היא אמצעי לביטוי עצמי. הלא-מודע, לדבריו, מזהה באובייקט מבנה ספציפי שיכול לשמש את הסובייקט לפיתוח העצמי שלו ולכן אותו אובייקט נבחר לשימוש. בולאס מדבר גם על "חשיבה בפעולה" (action-thought)– על כך שהאסוציאציות החופשיות שלנו מתבטאות גם בפעולות שלנו, בתנועה שלנו בעולם ובמגע עם האובייקטים הנקרים בדרכנו. חשיבה מסוג זה, הוא אומר, היא אולי אחת מצורות החשיבה המוקדמות ביותר של המין האנושי.
מעבר לסקירה ההיסטורית של התפתחות מחשבתו על האובייקט האבוקטיבי, בולאס מוסיף ומחדש במאמר זה כשהוא מדבר על "דכדוך אסתטי" (aesthetic dejection), סוג של דכאון הקשור בחוסר התאמה בלתי-פתיר בין העצמי והאובייקט. זהו מצב שבו חרף כל ניסיונותיו, מסתבר לסובייקט שאובייקט כלשהו אינו שמיש עבורו. במצב כזה האובייקט הוא אבוקטיבי רק במובן הזה שהוא מעורר סוג של דחייה ודכדוך. באופן מעניין, על אף שבולאס מתייחס לרוב בכתביו לאובייקטים אבוקטיביים שאינם אנושיים, במאמר זה הוא בוחר לשים דגש על קשרים זוגיים בהם ישנו דכדוך אסתטי. אלו קשרים בהם ישנה אי-התאמה ברורה בין בני הזוג והדבר היחיד המשותף לשניהם היא האומללות שבזוגיות. בולאס מציין כי בקשרים כאלה בני הזוג משחזרים בדרך-כלל אי-התאמות ביחסים (relational mismatches) שהיו שכיחות בילדותם המוקדמת. במצב כזה בני הזוג מסורים לכישלון המוקדם ועל-פי הלוגיקה של החזרה הכפייתית הם עשויים לחוש הנעה להישאר בקשר המדכדך כניסיון להשיג שליטה בחוויה מן העבר. אבל, אומר בולאס וחוזר שוב לתמה האקזיסטנציאליסטית ששלטה במאמר הקודם, להזדקנות ולסוף הנראה באופק עשויה להיות השפעה משחררת על החיים והם יכולים לחלץ מתחושת המוות. וכך, זוגות מסוימים יגיעו למסקנה שעליהם לפרק את הקשר, לאחר שנות נישואים רבות של דכדוך אסתטי, על מנת לחיות את שנותיהם האחרונות בתחושת חופש חדשה.
המאמר הרביעי, החותם את הספר, עוסק ב"נומרולוגיה פסיכואנליטית". בתורת המספרים הזו 1 הוא העצמי לבדו, 2 הוא הקשר אמא-תינוק ו-3 מתייחס לקשר בין העצמי לאם ולאב. בולאס מפנה את תשומת ליבנו גם למספרים שליליים ומציע, בהמשך לרעיון של ביון על K-, את המספר 1- כמתייחס לפוזיציה בה העצמי הוא פחות מ-1, כלומר מצב שבו חלקים רבים מהעצמי חסרים ואינם מתחברים לכלל שלם. אדם המתחיל לבסס את עתידו מפוזיציה של 1- יצבור רק הפסדים במהלך חייו. פעמים רבות הוא ימצא לעצמו שותף לחיים שאף הוא מצוי ב1- והתוצאה העגומה שתתקבל מהקשר תהיה 2-.
בולאס לא עוצר שם וממשיך לספור גם קדימה. עם לידתו של התינוק, 1+1 שווים 3, אך על מנת שתיווצר משפחה, אומר בולאס, צריכה להיות תוספת נוספת: חייבים לספור עד 4. אם אחד מבני הזוג אינו מסוגל לספור עד 4, כלומר אם לא ניתן להבנות את האובייקט הרביעי, לעולם לא תיווצר משפחה של ממש. אך מהו אותו דבר המתווסף והופך את ה-3 ל-4? בעוד שלאקאן הרבה לדבר על "חוק האב", בולאס מדבר על "חוק האהבה", המתבסס על החוק החז"לי הקובע כי עלינו לאהוב את רעינו כמונו. הוא מייחס לו חלק מרכזי וחשוב בהיווצרות האובייקט הרביעי, קרי בהיווצרות (ושימור) המשפחה. החוק קובע כי דם (או מקבילתו הנפשית) חיבר אותנו (בני המשפחה) יחד ולכן אנחנו אוהבים ולפיכך גם מסתדרים זה עם זה. היווצרות המשפחה, הוא טוען, מביאה להשתחררותם של כוחות פנימיים קמאיים שעלולים לקרוע אותה לגזרים, וככוח-נגדי דרוש חוק האהבה העוצמתי שיכפה את עצמו על הקבוצה באופן מספק ויתרום להתפתחותה מתוך חוויות חיים משותפות טובות-דיין. זהו חוק פרימיטיבי מאוד, אומר בולאס, אך פעמים רבות הוא מצליח לעבוד ולנצח.
בולאס טוען במאמר זה טענה חריפה: כל זוג היוצר משפחה רוצח שוב ושוב, באופן לא-מודע, את משפחות המקור שלו. הרצח הוא אקט הכרחי של הרסנות, משום ששני בני הזוג חייבים לזנוח את מרכיבי האובייקט הרביעי הקודם שלהם, על מנת לשמר את האובייקט הרביעי החדש. דוגמא פשוטה לרצח שכזה הוא המעבר של אחד מבני הזוג לשתות ,לבקשת בן הזוג השני, קפה בבוקר, על אף שבמשפחתו נהוג לשתות תה. זהו רצח של הקרבת קורבן (sacrificial), רצח המאפשר לעצמי לאבד את המוכר. השינוי העובר על הזוג הבוחר להתחתן הוא, אם כן, קיצוני ומסוכן. שנים על גבי שנים יהרגו בני הזוג מרכיבים נפשיים מעולמו של בן זוגם. הייתי מוסיף כי באותה רוח (מעט דרמטית מדי לטעמי) ניתן לטעון כי כל ילד חדש המצטרף למשפחה הקיימת הורג, או לכל הפחות פוצע, את המרקם המשפחתי עם החידוש שהוא מביא.
בולאס ממשיך ומונה גם את 5. האובייקט החמישי הוא העצמי בתוך הקבוצה החברתית- העצמי בעולם שמחוץ למשפחה. היציאה מחוץ לגבולות התא המשפחתי היא חוויה מפחידה ולכן ניתן למצוא במקרים רבים אנשים העורכים הפחתה סודית כאשר הם פוגשים ב-5, למשל כאשר הם יוצרים זוג (ואז נוצר המשפט הפסיכו-מתמטי 5-3=2) או מתכנסים בעצמם באופן אוטיסטי ונסוגים ל-1.
לסיום, חשוב לציין גם את המספר 6, שהוא על-פי בולאס התווספות העצמי ל"סדר האוניברסלי", להנחות בסיסיות וחוקים תרבותיים המנחים את האנושות. התווספות זו מסייעת לעצמי, אומר בולאס, לשרוד קשיים בכל הקומבינציות המספריות הקודמות, אך במיוחד בהתמודדותו עם הטירוף של הקבוצה. כך, לדוגמא, בתקופת השואה, כאשר רבים איבדו את אמונם במין האנושי, שאבו אחרים כוח מהאובייקט השישי - מהזיכרון ומהחיבור למטרות ולשאיפות של הסדר האנושי.
כאמור, בעיניי המאמרים בספר זה אינם אחידים ברמתם וחלקו הראשון הרגיש לי בשל ומחודד יותר מחלקו השני. יחד עם זאת, החופש המחשבתי והיצירתי של בולאס עורר בי, כמו תמיד, התפעלות והשראה. גם כאשר האובייקטים הרעיוניים שהוצגו בפניי לא מצאו אצלי הד, הם הצליחו להפעיל אותי- עוררו בי תמיהה או מבוכה או בלבול, שלוותה תמיד בשאלה הפנימית –"האם הפסולת הזו עשויה להפוך לזהב עבורי בעתיד?" ולכן, במקרה הלא סביר שבו הייתי מאולץ באיומי אקדח (זה שהופיע בפסקה הראשונה) לסכם את דעתי על הספר במילה אחת, הייתי בוחר, כמובן, ב"חיובית". יש לקוות שאותו אקדוחן היפותטי לא היה מסתפק במילתי, אלא היה מאפשר לעצמו לחוות את הספר על שלל טעמיו, עם כל הרע, המכוער ובעיקר הטוב שבו.
* פירוט נוסף ניתן למצוא בסקירה שלי (1) על הכנס שהתקיים במרכז ויניקוט בנובמבר 2011 ועסק בחשיבתו של בולאס בהקשר לאסוציאציות החופשיות
** זהו מושג המתייחס לאובייקטים חיצוניים המגרים את הנפש ומפתחים את העצמי
*** זהו מושג המתייחס לגרעין העצמי הייחודי של כל אדם, המקבילה הנפשית לטביעת-אצבע
ספרות:
(1) סמנה ר., ניתוח ראש פתוח.
www.hebpsy.net/articles.asp?id=2694, 2011