סקירת הספר: "לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה"

Print Friendly and PDF  

מתוך: "שיחות", כ"ח (1), 2013 (94-90)
המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"


תומס ה' אוגדן
לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה
תרגום ועריכה מדעית: בעז שלגי
תל-אביב: תולעת ספרים, 2013, 195 עמ'.

לפני הכל, קצת ארס-פואטיקה ברשותכם: קשה לכתוב על ספר של תומס אוגדן. לא משום שקשה להבין את הרעיונות שאוגדן, מהתאורטיקנים החשובים והמעניינים ביותר החיים כיום, כותב עליהם. נכון, מדובר ברעיונות מורכבים, עמוקים, אבל הפשטות הצלולה בה הוא מצליח לבטא אותם הופכת את רובם לבהירים ביותר. לא מדובר גם בגודש הרב של הנושאים בספר אותם ראוי לתמצת. על מכשול זה ניתן להתגבר בקלות על-ידי הימנעות מהתמודדות. בחלק מהנושאים פשוט לא אעסוק, וזהו. לא, הקושי העיקרי בכתיבה על יצירותיו של אוגדן היא העובדה שאתה, הכותב, מוצא את עצמך "רדוף על-ידי הצורך להיות כן ככל שהשפה מתירה" (עמ' 62), מתייסר במאמצים להימנע משימוש בקלישאות, בשפה מתה ובמטבעות-לשון שחוקים (ביטוי שכשלעצמו הוא מטבע לשון שחוק, עדות לכך שהמאמץ לא תמיד הוכתר בהצלחה). אוגדן תובע ממך להמציא מחדש את כתיבתך, להמציא מחדש את עצמך, להצטמצם בתקווה לא לגרוע מאותה פשטות צלולה בה הוא הוא מלהטט עם הרעיונות הרבים שבספר, המזמינים אותנו בדרכים שונות ומזוויות מגוונות לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה.

לגלות-מחדש את הדיבור עם המטופל
אוגדן מאמין כי עלינו ליצור דרך תקשורת רעננה, חדשה וייחודית עם כל מטופל בכל פגישה מחדש. באופן אידיאלי, עלינו לשוחח עם המטופל הספציפי כפי שאין אנחנו משוחחים עם שום אדם אחר בעולם, להמציא יחד אתו שפה (מילולית ובלתי-מילולית) אידיוסינקרטית, אולי בדומה לזו שהיינו מנסים (אולי בלי משים גם הצלחנו) להמציא עם חברינו כילדים. אוגדן מספר כי "כאשר אני מסוגל לדבר עם מטופל באופן שכזה, אני מרגיש שהפסקתי "לתת פירושים" ולהציע דרכים אחרות של "התערבויות אנליטיות", ובמקום זה אני "פשוט מדבר" עם המטופל" (עמ' 23). מה זה אומר "פשוט לדבר"? אוגדן מתכוון לדיבור פשוט וברור, חף מקלישאות, מז'רגון ומטון טיפולי או ידעני. הוא מתאר כיצד הציע לאחד ממודרכיו, שחש תקוע באחת מהאנליזות שלו, שיפסיק לפרש למטופלת ו"פשוט ידבר" איתה, כלומר שיחדל מלדבר ולהקשיב כפי שהוא מורגל לעשות כאנליטיקאי ויהיה עבורה שונה מעבור כל מטופל אחר שפגש בו. אוגדן מספר כי כשהמודרך דיווח בסוף פגישת ההדרכה כי הוא יוצא ממנה אובד עצות לגבי הכיוון בו עליו לקחת את האנליזה, הבין כי הוא עשה שימוש טוב בפגישת ההדרכה. ואכן, אופן ההתקיימות החדש של האנליטיקאי בפגישות עם המטופלת הביא אתו שינוי משמעותי ויציאה מהמבוי הסתום. אוגדן מסביר כי המודרך היה חייב לגלות את עצמו מחדש על-ידי ויתור על האנליטיקאי שהיה עד כה וכך לפַנות בעצמו מקום לחוויה של בלבול ותהייה בנוגע לידיעתו כיצד להיות אנליטיקאי עבור המטופלת. אוגדן סבור כי מה שעשה בהדרכה היה לעזור לאנליטיקאי "להמציא מתוך חלימה" את עצמו. הוא מסביר בלשונו הפיוטית כי "כאשר אנליטיקאי עוזר למטופל או למודרך לחלום את החוויה שקודם לכן לא היה אפשר לחלום אותה, הוא עוזר למטופל או למודרך לחלום את עצמו אל תוך הקיום" (עמ' 27). בהקשר זה הוא מתייחס גם לצורת העבודה שלו עם מטופלים שיש להם יכולת דלה מאוד, אם בכלל, לחלימה בשעת ערות, כזו המתבטאת למשל באסוציאציות חופשיות. הוא מספר כי במרוצת הזמן גילה כי הוא מנהל עם מטופלים אלו, ללא כוונה מודעת, שיחות "בלתי אנליטיות" לכאורה על נושאים כמו ספרות, קולנוע ופוליטיקה וכי אלו היוו אופן של חלימה בשעת ערות, "דיבור-שהוא-חלימה". שיחות אלו נטו להיות בעלות מבנה רופף, היו גדושות בחוסר רצף וערבבו תהליכי חשיבה ראשוניים ושניוניים. חשוב מכל, הם היו אופן הדיבור הראשון בטיפולים אלה שהמטופל ואוגדן עצמו חשו כחי וממשי. בשלב זה כדאי לעצור ולהבהיר כי חלימה, מבחינתו של אוגדן, היא הפונקציה הפסיכואנליטית החשובה ביותר של הנפש. הוא סבור כי החלימה מתרחשת ברציפות, גם בערות, "בדיוק כשם שהכוכבים נשארים בשמיים גם כאשר זוהר השמש מעמעם את אורם" (עמ' 131). בהמשך לביון, הוא מאמין כי בהעדר פונקציית-אלפא אין האדם יכול לחלום את החוויה הרגשית שהוא חי, ולכן אינו יכול להשתמש בה באופן פסיכולוגי. אדם שאינו יכול לחלום, הוא למעשה אדם הלכוד "בתוך עולם אין-סופי ובלתי משתנה של הדברים-כפי-שהם" (עמ' 37) והחוויות אותן הוא אין מסוגל לחלום נשארות בתוכו, בין היתר, בצורה של מחלות פסיכוסומאטיות, פרברסיות חמורות והתמכרויות.

אוגדן מספר, למשל, על "דיבור-שהוא-חלימה", עם מטופלת שלא הייתה מסוגלת לחלום, על ספרו של ג'-מ' קוטזי. הוא מתאר יפה כיצד נמנע מלפרש את מחשבותיה לגבי גיבור הספר כקשורות בקונפליקט הפסיכולוגי שלה, מחשש "להעיר את המטופלת ממה שייתכן והייתה אחת מחוויות החלימה הראשונות שלה באנליזה, כדי לספר לה על אודות הבנתי את החלום" (עמ' 41). ממילא, הדבר העיקרי מבחינתו בפגישות כאלו אינו המשמעות הסימבולית של התכנים העולים בהם, אלא עצם החוויה של הדיבור/החלימה המשותפת. אוגדן מסביר, ברוח רעיון 'השלישי האנליטי' שלו, כי הדרך בה דיבר עם המטופלת על ספרים, באותו אופן של שיוט חופשי, נטול צורך לקשור בין נושאים או הרגשות, לחשוב הגיונית או להגיב ישירות לדברי האחר, היה "התנסות בחלימה שבה החלום לא היה כל כולו של המטופלת ואף לא כל כולו שלי" (עמ' 45)*.

לגלות-מחדש את ההדרכה וההוראה
אוגדן רואה בהדרכה האנליטית ניסיון לעזור למודרך לחלום את אותם מרכיבים של חווייתו עם המטופל שקודם היה מסוגל לחלום רק באופן חלקי (משום שהמחשבות הלא-מודעות היו כה מטרידות עד שקטעו את יכולתו לחשוב ולחלום), או כלל לא היה מסוגל. השיבוש בחלימה של האנליטיקאי, לדברי אוגדן, באה לידי ביטוי בהגבלת יכולתו ליצור ולשמר מצב של reverie פתוח ולעשות בו שימוש. מצב זה של שיבוש הוא קל יחסית ובעזרת הדרכה יכול האנליטיקאי לבחון מה שיבש את יכולתו לחלום ולהשתמש בתובנה זו באופן אנליטי. מצב חמור יותר הוא זה שבו המודרך אינו יכול לחלום כלל את חווייתו ולכן כלל אינו מודע לכך שיש בעיה באנליזה, מה שמקשה עליו לעשות שימוש של ממש בהדרכה.

אוגדן מדגיש שוב ושוב כי המטופל המוצג בהדרכה הוא למעשה "בדיה", דמות המומצאת מתוך חלימה משותפת עם המדריך. המדריך והמודרך מתאמצים "לעורר לחיים... את מה שאמיתי בחוויית האנליטיקאי ביחס למתרחש ביחסים האנליטיים" (עמ' 56). עוד משימה משותפת של הדיאדה מדריך-מודרך היא לחלום את משחק הגומלין שבין יחסי ההדרכה והיחסים האנליטיים. אוגדן מבהיר כי אינו מדבר על 'יחסים מקבילים', משום שיחסי ההדרכה והיחסים האנליטיים אינם מקבילים כלל, אלא חיים עם זה עם במתח, משנים זה את זה ויוצרים זה עם זה הקשרים מחודשים.

כפי שהוא מרשה לעצמו לנהל שיחות "בלתי אנליטיות" עם מטופליו, כך מרשה לעצמו אוגדן גם לנהל פגישות הדרכה שעשויות להיתפס, לכאורה, כבזבוז של זמן. כך, למשל, הוא מתאר כיצד שוחח עם מודרכת על ספרו הנפלא של דון דלילו, 'תת-עולם', כאילו יש לרשותם את כל הזמן שביקום. לדעתו תחושה זו חיונית על מנת ליצור אווירה מאפשרת של חשיבה אסוציאטיבית במסגרת ההדרכה.

אותה רוח המאפיינת את אוגדן כמדריך (וכמובן כמטפל) שוררת גם בסמינרים אותם הוא מלמד. לדידו, הוראת פסיכואנליזה היא במיטבה צורה של חלימה קולקטיבית והלא-מודע הקבוצתי הנוצר בסמינר הלמידה הינו גדול מסך הלא-מודע של נפשות כלל המשתתפים. פעמים רבות החלימה הקולקטיבית המתרחשת בקבוצת הלמידה מסייעת למטפל הנועץ בקבוצה לחלום היבטים של עבודתו האנליטית שקודם לכן לא היה מסוגל לחלום. אוגדן תופס הוראה פסיכואנליטית במיטבה ככזו הפותחת מרחב לחשיבה ולחלימה, במצבים בהם הנטייה הטבעית היא לסגור מרחב זה על-ידי הטפות ודוֺגמות. כמו בפגישות עם מודרכיו, גם במפגשי הסמינרים מקפיד אוגדן לשמור על תחושה שיש לחברי הסמינר את כל הזמן שבעולם לעקוב אחר מקרה טיפולי או לקרוא מאמר. יתרה מכך, הוא אף מרשה לעצמו ולקבוצה להקדיש זמן לקריאת שירה ופרוזה בסמינרים, משום שהקריאה בקול תוך שימת הלב לניואנסים באופני הפעולה של השפה, מהווה מבחינתו דרך לפתח את השמיעה האנליטית.

לגלות-מחדש את ביון
אוגדן ידוע ב"קריאה הצמודה" שהוא נוהג לקרוא בכתביהם של גדולי התאורטיקנים**. זוהי קריאה (וכתיבה) פרשנית, מקורית ויצירתית, המייחסת חשיבות רבה לדרך בה פועלת השפה שבטקסט. אוגדן מאמין כי הסתפקות בדיון בפרפראזה של רעיונות המפותחים במאמר פסיכואנליטי משמעו לאבד מגע עם המילים, התחביר, מבנה הפסקה וכל יתר הגורמים ההופכים את המאמר ליצירה ספרותית.

את סדרת הקריאות הצמודות שבספר הנוכחי פותח אוגדן עם שלושה מהסמינרים הקליניים של ביון, זאת במטרה להמחיש את סגנונו האנליטי. סגנון אנליטי, להבדיל מטכניקה אנליטית (המוגדרת על-ידו כמערך של עקרונות פעולה בלתי אישיים), הוא מונח שאוגדן בוחר לייחד לדרך החיה, המשתנה תמידית, של האנליטיקאי להיות עם עצמו ועם המטופל. הסגנון האנליטי יוצק, לדבריו, את הדרכים הספציפיות שהאנליטיקאי מתנהל בהן באנליזה, מעצב וצובע את השיטה הטיפולית. להבנתי, בסגנון האנליטי מתבטא האידיום (1) של המטפל, גרעין העצמי הייחודי שלו.

במה מתייחד סגנונו של ביון? פירושיו, אומר אוגדן, "אינם מכריזים על עצמם כפירושים. הם חלק מ"שיחה"" (עמ' 106-105). הם נאמרים בעדינות, לעיתים קרובות באופן טנטטיבי ובשפה יומיומית פשוטה. פירוש ביוניאני, בעיניו של אוגדן, נועד "לספר למטופל משהו ממה שהאנליטיקאי חושב, באופן שיאפשר למטופל להשתמש בדברים כדי לחשוב את מחשבותיו שלו" (עמ' 106). סגנון הפרשנות של ביון, אומר אוגדן, מתייחס בהבנה ובסובלנות רבה להגנות של המטופל או המודרך ושומר בקנאות על כבודו. החשיבה שביון מציע עומדת לרשותו כדי שיעשה בה שימוש, אם וכאשר הוא יהיה מוכן ומסוגל לעשות זאת. יסוד מהותי נוסף בסגנונו של ביון, אומר אוגדן, הוא הרעיון שהאחריות שלנו כמטפלים היא לעזור למטופלים ("רעיון מיושן למדי", הוא מוסיף בציניות). עם זאת, מכך לא נובע שתפקידו של האנליטיקאי הוא לעזור להקל על סבלו של המטופל. משימתו, בעיני ביון, היא לעזור למטופל לחיות עם הכאב שלו במשך זמן מספיק כדי לעשות אתו עבודה אנליטית. עוד מהותי לסגנונו של ביון, אליבא דאוגדן, הוא שתחושתו כי הוא יודע מעט כל כך אינה מקור לתסכול או לאכזבה עבורו, אלא היא "מקור ליראת כבוד ולהשתאות בפני המורכבות, בפני היופי ובפני האימה המכוננים את הטבע האנושי" (עמ' 109).

בפרק נוסף המוקדש לביון, מנסח אוגדן את ארבעת עקרונות הפעולה הנפשית כפי שהם משתקפים בתאוריית החשיבה של ביון, באמצעות שימוש ברעיונותיו המוקדמים על 'התנסויות בקבוצות'. להבנתו, הרעיונות שביון מפתח בנוגע לחשיבה בקבוצות מהווים את היסוד של תיאוריית חשיבה כוללת ומשתמע מהם כי אפשר לחשוב על נפש היחיד כעל קבוצה המורכבת מחלקים שונים של האישיות. לא אוכל לסכם במסגרת זו את הרעיונות החשובים של ביון על קבוצות ההנחה-הבסיסית ועל האופן בו אוגדן עושה בהם שימוש כדי לפרט את תפיסותיו על החשיבה ואסתפק רק בציון כמה נקודות מעניינות מתוך פרק עשיר זה. הראשון הוא הרעיון שאי-חשיבה, כלומר התחמקות מחשיבה, וחשיבה אמיתית אינן ניתנות להפרדה והן אף תלויות זו בזו. אוגדן מסביר כי הפחדים הפרימיטיביים מפני למידה מתוך חוויה ומפני התפתחות רגשית הם אותן חוויות עצמן מהן האדם לומד על עצמו ומתפתח. חשיבה בוגרת נוצרת בתגובה לפחדים הקמאיים ביותר. נקודה מעניינת נוספת היא הנחתו של ביון כי השפיות כרוכה ביכולת לייצר ולשמר ריבוי פרספקטיבות שמהן אדם יכול להתבונן בחייו. חשיבה שפויה, אם כן, היא תהליך שבו רעיונות ורגשות נמצאים בשיח מתמשך זה עם זה, שיח שבו המחשבות נמצאות תמיד בתהליך של טרנספורמציה. נקודה שלישית שברצוני לאזכר היא ההמלצה, הנגזרת מתוך ההשקפה של ביון לפיה מחשבות הן המניע לחשיבה, לשאול את עצמנו בכל רגע במפגש הטיפולי איזו מחשבה מטרידה, בלתי ניתנת לחשיבה, מבקש מאתנו המטופל לעזור לו לחשוב. אוגדן מדגיש כי הכוונה היא לא שנמלא את מקומו של המטופל או נהווה תחליף ליכולתו לחשוב, אלא שנחשוב יחד אתו באופן שיאפשר לו לפתח את יכולת החשיבה המולדת שלו. מכאן נובע, אומר אוגדן, כי היעד של התהליך הפסיכואנליטי אינו לעזור למטופל לפתור קונפליקט תוך-אישי לא-מודע, אלא לסייע לו לפתח את יכולתו לחשוב ולהרגיש את חווייתו. כפי שכבר ציינתי, אוגדן סבור כמו ביון, שהחלימה היא צורת החשיבה העמוקה ביותר וכי היא מהווה פונקציה פסיכואנליטית חשובה ביותר בנפש. אוגדן מסביר כי בניגוד לפרויד, שהאמין שמטרתנו היא להפוך הלא-מודע למודע, ביון האמין כי כדי לעשות עבודה פסיכואנליטית, על האדם להפוך את המודע ללא-מודע, כלומר להפוך את החוויה המודעת לזמינה לעבודת חלימה לא-מודעת.

לגלות-מחדש את אדיפוס
בשני הפרקים האחרונים של הספר קורא אוגדן, בדרכו המיוחדת, במאמרים של לוואלד וסירלס, כאשר שני ההוגים מציעים ניסוח חדש ושונה מזה של פרויד לתסביך האדיפאלי.

אוגדן מסביר כי עבור לוואלד תסביך אדיפוס אינו מונע בראש ובראשונה על-ידי הדחפים המיניים והתוקפניים של הילד, אלא הוא במהותו "התגוששות בין הדורות, מלחמה-לחיים-ולמוות על אוטונומיה, על סמכות ועל אחריות" (עמ' 150-149). כלומר, זהו מאבק על עצמאות ואינדיבידואציה. אוגדן מציין כי כהורים אנו מתירים לעצמו "להיהרג" על-ידי ילדינו ועלינו לאפשר גם למטופלינו "להרוג" אותנו בבוא העת, אם אין ברצוננו לשמור אותם חלשים וקטנים. ההימנעות מלשמור את ילדינו ואת מטופלינו קטנים היא, לדברי אוגדן, מחווה אוהבת שבה אנו מפנים את מקומנו לדור הבא והופכים לאבות קדמונים. אוגדן מסביר כי בעוד רצח ההורה הוא התגלמות הדחף להיעשות לאינדיבידואל אוטונומי, משאלות אינססטואליות מייצגות עבור לוואלד את הצורך הבו-זמני של הילד האדיפאלי לאחדות עם האם. תרומתן של משאלות אלו להבשלת העצמי היא בכך שהן ממתנות את הצורך הדוחק באוטונומיה ובאחריות ומקיימות אתו יחסים דיאלקטיים.

בשימוש שבחרתי לעשות במרכאות כדי לתחום קודם לכן את המילה "להרוג" יש משהו מטעה, ואולי לא במקרה. אוגדן מדגיש כי לוואלד לא דיבר על מוות מטאפורי או פנטזמטי בלבד של ההורים, אלא על תהליך רגשי-גופני באמצעותו בני אדם גדלים, מזדקנים ומתים, כלומר על רצח ממשי. העל-אני (סופר-אגו) המתפתח בעקבות הרצח האדיפלי של ההורים מהווה לדידו של לוואלד כפרה על המעשה האגרסיבי. זאת, להבנתו של אוגדן, משום שהוא מעניק להורים צורה מסוימת של חיי נצח. "על-ידי הכללת החוויה של הילד את הוריו... בתוך עצם מבנהו כאינדיבידואל, הילד מבטיח להורים מקום... לא רק בדרך שהוא מנהל בה את חייו, אלא גם בדרך שילדיו מנהלים בה את חייהם, וכן הלאה" (עמ' 155). יתרה מכך, אומר אוגדן, ככל שההורים עברו טרנספורמציה בתהליך ההפנמה ותרמו ליצירת ילד המסוגל להיות שונה מהם ובמובנים מסוימים לעלות עליהם, כך הכפרה משמעותית ועמוקה יותר. אוגדן מתייחס לרעיון זה בקונטקסט של קשר משפחתי וטיפולי, אך בעיניי ניתן ורצוי לחשוב עליו גם בקונטקסט של הקשר בין מדריך ומודרך. במהלך הקריאה בחלק זה של הספר נזכרתי גם ברעיון דומה של בולאס (2), המדבר על כך שכאשר בני זוג מקימים משפחה הם רוצחים באופן לא מודע (ולמעשה מקריבים כקורבנות) את משפחות המקור שלהם, רוצחים במטרה להוליד. הדגש של לוואלד על הכפרה הבאה בעקבות הרצח הוא יפה בעיניי ויכול להוסיף ממד חשוב לרעיון זה.

אוגדן ממשיך לעסוק בתסביך האדיפלי כשהוא מתייחס לרעיונותיו של סירלס בנושא. על-פי פרשנותו, סירלס מאמין כי על מנת לנתח בהצלחה את תסביך אדיפוס, על האנליטיקאי להתאהב במטופל שלו, ובו בזמן להכיר בכך שמשאלותיו לעולם לא יתממשו, כפי שבילדות נדרש שההורה יתאהב בילד האדיפאלי כשברור לו שאהבה זו לא תצא לעולם מתחום הרגשות. האהבה האדיפאלית הבריאה, אם כן, היא כזו המתקיימת בתחום הביניים הויניקוטיאני שבין מציאות לפנטזיה. סירלס מציע את הרעיון הרדיקלי, ודאי לסוף שנות החמישים, כי הודאתו של המטפל באהבה רומנטית כלפי המטופלת תורמת ליציאה מהמבוי הסתום של "תחינות אינססטואליות" מצידה ומאפשרת לעבודה האנליטית להתחדש. לדברי אוגדן, סירלס מתייחס להודאה זו כהיענות לצורך התפתחותי להכיר במטופלים כמי שהם, דבר המקדם הבשלה פסיכולוגית. גרסתו של סירלס לתסביך אדיפוס, גרסה השונה מזו של פרויד כמו גם מזו של לוואלד, היא אם כן סיפור של חוויית האהבה המינית והרומנטית של הילד להורה ושל ההורה לילד. סיפור של אהבה אומנם, אך גם של אובדן, אובדן הנוצר מכורח המציאות המגבילה. האהבה האדיפלית ההדדית מעצימה את הערך העצמי של הילד ואילו האובדן הכרוך בסיומו של הרומן האדיפאלי תורם לבוחן המציאות שלו. רעיון זה על הדדיות ואובדן פותח ב1998 אצלדייויס , שהוסיפה לו נדבך מעניין כשהסבה את תשומת לבנו דווקא לאבל של ההורה, האבל על אובדן אחיזתו הבלעדית בילד האדיפאלי. ואולי, אם לחזור ללוואלד, חלק מהקושי של הורים/מטפלים/מדריכים לאפשר לילדם לגדול ולהרוג אותם, קשור בקושי להתאבל ולוותר על אחיזה זו. על כל פנים, בעיני סירלס, פתרון התסביך האדיפאלי אינו מוביל להיווצרותו של העל-אני, אלא להיווצרות תחושה של עצמך כאדם אוהב ונאהב, המכיר במגבלות של המציאות החיצונית.

לגלות-מחדש את אוגדן
הכרה במגבלות המציאות החיצונית (ותודה להוריי שהביאוני עד הלום) גרמה לי לוותר בסקירה זו על העיסוק בחלקים משמעותיים, מרתקים ומרגשים רבים של הספר. בעידן זה של גרפומניה, כשאנשים רבים כותבים את עצמם לדעת, ממלאים עמודים על גבי עמודים של מלל שהתרומה שלו לאנושות מוטלת בספק, מרגש להיפגש שוב עם הכתיבה המסעירה, המעוררת והחכמה של אוגדן, שמצליח לזקק רעיונות רבים למספר מוגבל למדי של מילים. לא פעם במהלך הקריאה דימיתי לי את אוגדן לאותן בשלניות מנוסות היודעות לעשות שימוש גם בחלקים הפשוטים, המיותרים לכאורה, של חומרי הגלם ולהפוך אותם למעדן מלכים, למצותם עד תום כך שדבר אינו מבוזבז.

אוגדן סבור כי כל אחד מהאנליטיקאים שהוא עוסק בהם בספר זה "מדבר/כותב/חושב בדרך המשקפת את החד-פעמיות של אישיותו. גם בקריאה של קטע קצר בלבד, קשה מאוד לטעות בקולם המובהק והסגולי" (עמ' 106). אין ספק שקולו הצלול, המתערבב באלו של קודמיו בשלשלת הדורות הפסיכואנליטית, גם הוא יחיד ומיוחד ותמיד נעים לגלות אותו מחדש, לחלום אתו ודרכו את הפסיכואנליזה ולהוסיף לפוליפוניה גם את קולנו שלנו.



* יש לציין כי בהמשך הוא מסייג ומדגיש כי גם אם המטפל משתתף בחלימה, חשוב שהחלום יישאר חלומו של המטופל.

** ב-2012 יצא לאור "Creative Readings" – ספר המאגד את כל אותן "קריאות צמודות" שפרסם אוגדן לאורך השנים.
ספרות

1. Bollas C. Forces of destiny: Psychoanalysis and human idiom. Northvale, NJ, Jason Aronson, 1989

2. Bollas C. The evocative object world. London and New York, Routledge, 2009

3. Davies J.M. Between the Disclosure and Foreclosure of Erotic Transference-Countertransference: Can Psychoanalysis Find a Place for Adult Sexuality? Psychoanalytic Dialogues, 8, 747-766, 1998