סקירת הספר: "המקראה של כריסטופר בולאס"

מתוך: "שיחות", ל' (1), 2015 (עמ' 91-88)

המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"

כריסטופר בולאס
המקראה של כריסטופר בולאס
תרגום: דפנה רוזנבליט
עריכה מדעית: איתמר לוי
תל-אביב: תולעת ספרים, 2015, 430 עמ'.

את 'צלו של האובייקט', ספרו הראשון של כריסטופר בולאס, קראתי בתחילת לימודי התואר השני שלי בפסיכולוגיה קלינית. הספר, ששמו המוזר גרם לי משום מה לחשוב שהוא שייך לסוגת המדע הבדיוני, הגיע לידיי בשלב בו טרם הבחנתי בין 'אובייקט' ל'סובייקט' והקריאה בו הייתה שוברת-שיניים. ובכל-זאת, הצלחתי לקלוט משהו מהגאונות. פספסתי אומנם הרבה ניואנסים, אבל הווירטואוזיות לא חמקה מעיני. מאז ועד היום בולאס הוא אחד מהכותבים האהובים עליי ביותר וכל ספר חדש שלו הוא חגיגה עבורי. לצערי עד לא מזמן תורגמו לעברית רק שלושה מספריו, חלק קטן מהרבים שפרסם, ולטעמי שניים מתוכם ('היסטריה' ו'השאלה האינסופית') הם דווקא מהפחות מוצלחים שביצירותיו. לפני מספר חודשים חל שינוי משמח במאזן כאשר יצא לאור התרגום של ספר זה, שפורסם במקור בשנת 2011 ומכיל בתוכו שישה-עשר ממאמריו של בולאס.

עורך הספר, ארנה ימסטט, מתאר במבוא את בולאס כאחד הכותבים היצירתיים ביותר בתולדות הפסיכואנליזה. ואכן, בולאס הוא מהפורים ומהמפרים שבין התיאורטיקנים, בוודאי מבין אלו הכותבים כיום. לבולאס רעיונות מעניינים, גם אם שנויים במחלוקת, לגבי נושאים רבים: אדריכלות, היסטוריה, פוליטיקה, מחזאות ואמנות פלסטית. כל אלו ועוד נפרשים בפנינו לאורך פרקי הספר. כתיבתו מתפקעת. דחוסה, אינטנסיבית, לעיתים קרובות מתפזרת. הוא אינו חושש מכתיבה מורכבת, עם מחשבות המתלפפות סביב עצמן והופכות סבוכות יותר ויותר ככל שהטקסט מתקדם. בולאס מגזים, מרשה לעצמו להיות לעיתים מעורפל ולא מדויק, לסתור את עצמו. אבל מותר לו, כי הוא בולאס ומגע הקסם שלו תמיד מעורר השראה, גם אם לא בהכרח הסכמה. היצירתיות, המורכבות והשפע שמאפיינים כל-כך את כתיבתו משתקפים גם בתכנים בהם בולאס עסוק, ונדמה לי שניתן לקבץ את התכנים הרבים המגוונים שבספר עב-כרס זה תחת שלושת הצירים הללו, בתקווה שאלו יולידו סקרנות ורצון לקרוא בו.

יצירתיות
הלא-מודע על-פי בולאס, הוא לפני הכל לא-מודע יצירתי. כמו ויניקוט (1) לפניו הוא מאמין שהיצירתיות מחלחלת בחיי הנפש ומהווה חלק בסיסי מהחוויה האנושית, ולא פחות (ואולי אף יותר) משבולאס עסוק בפסיכופתולוגיה, הוא עסוק במה שהוא מכנה 'פסיכו-יצירתיות'. לצד ומנגד לטראומה מעמיד בולאס את ה'גנרה'- דפוס המאפשר לנו לארגן חוויות באופן שיוביל לדרכי ראייה חדשות ויצירתיות של החיים ('גנרה נפשית', פרק 5). לדעתו הלא-מודע גדל ומתפתח כתוצאה ממפגשים עם אובייקטים המשמעותיים לאדם מבחינה רגשית. אלו מתאגדים לאשכולות התרים כל הזמן אחר רשמים רלבנטיים נוספים ומושכים אותם אליהם. כלומר, בעת שאנחנו חווים את האירועים, המקומות והאנשים אותם אנחנו פוגשים בחיי היומיום שלנו, אנחנו ממשיכים ליצור ולפתח את האשכולות הללו, כאשר כל העת רשמים חדשים מתקשרים למטריצות הלא-מודעות הקיימות ואלו פועלות זו על זו ומתמזגות לכלל רשת מורכבת ביותר, רשת צפופה של חוטי מחשבה.

בניגוד לטראומה, המשקפת את דחף המוות, המעודדת חזרתיות ושואפת לשמר מצב קבוע, הגנרה, המתקשרת לדחפי החיים, מעודדת חדשנות וטרנספורמציה. בעוד שעבודת הטראומה היא לאסוף חוויות מטרידות לרשת של חוויה טראומטית, לארגן את חומרי החיים בדרך רפטטיבית השוללת מהאני "את המשחק היצירתי בחומרי הקיום" (עמ' 133), עבודת הגנרה היא עבודה משחקית של איסוף חוויות מחיות ועיצוב תפיסה חדשה.

בהתאם לתפיסתו את הלא-מודע, מתייחס בולאס לאנליזה כאל תהליך יצירתי במהותו. הוא רואה קשר ישיר בין יצירתיותו של האמן לבין יצירתיותו של המטופל המבטא את עצמו "כמו הצבעים הניתזים על בד הציור, או הרעיונות המוזיקליים הנרשמים בתווים על הדף" (עמ' 315), באמצעות האסוציאציות החופשיות ('יצירתיות ופסיכואנליזה', פרק 12). הפסיכואנליזה מתמירה אומנם תסביכים לא-מודעים למודעים, אך לא פחות חשוב מכך, היא גם מעוררת ומפתחת, על-פי השקפתו, את המיומנות של היצירתיות הלא-מודעת. בתהליך הטיפול הפסיכואנליטי, אומר בולאס, שוקדים המטפל והמטופל במשותף על יצירת גנרה בעזרת האסוציאציות, החלומות והמחוות הבלתי-מילוליות העולות במפגשים, כאשר פירושים, השקפות ושאלות מסוימות נמשכות אל אותו שדה מגנטי של הגנרה ומפרות את התהליך. בולאס טוען דבר מעניין: לדידו משחק יצירת הגנרה הפסיכואנליטית הוא "פעמים רבות מעשה רמייה והסוואה לא פחות מאשר מאמץ להבין" (עמ' 150). כוונתו לכך שהרבה פעמים ישנו צורך לא מודע של המטופל להימנע ממודעות מאורגנת, כזו שעלולה לחשוף לאור רעיונות בטרם זמנם, לפני שיספיקו להבשיל ולהתפתח. הימנעותו של המטופל מדיבור או חשיבה, אם כך, אינה מבטאת בהכרח התנגדות ויכולה לעיתים לנבוע מצורך לעיבוד פנימי שקט ומבודד. זוהי תזכורת נוספת לחשיבות אפשורו של פרק הזמן של ההיסוס, עליה לימד אותנו ויניקוט
(2).

כמובן שהיצירתיות האינהרנטית של האדם עלולה להיחסם או להימק, כמו למשל במקרה של האדם הנורמוטי, זה ה"נורמלי באופן לא נורמלי" (עמ' 76), חסר העניין ביסוד הסובייקטיבי של החיים ('חולי נורמוטי', פרק 3). אדם כזה נולד (אך למעשה לא באמת נולד, לא במובן הפסיכולוגי של המילה) להורים שלא אפשרו לגרעין הפנימי של העצמי להתבטא באופן יצירתי, שהתכחשו ליכולת שלו לדמיין ולא עודדו אותו "להמציא את חייו בדרך יצירתית" (עמ' 84). בטיפול באדם כזה יוכל המטפל הפסיכואנליטי לתרום תרומה רבה ביצירת מרחב-ביניים שמעולם לפני כן לא התקיים.

מורכבות
"נועדנו להיות מסובכים" טוען בולאס, "ואף לחיות בתוך המורכבות" (עמ' 184). בדומה לרונלד בריטון (3) הוא מאמין כי פתרון משביע רצון של תסביך אדיפוס מאפשר לנו לדעתו לגלות את קיומה של הפרספקטיבה, להתבונן בעצמנו ובמטרותינו מנקודות מבט רבות ולהכיר במורכבותם של החיים ('למה אדיפוס?', פרק 7). אך בולאס מאמין גם כי הקושי לשאת מורכבות הוא אינהרנטי לאדם ולכן אורב לנו תמיד פיתוי, חולף או קבוע, לחמוק מהמורכבות. נראה שכמו ביון (4) לפניו, בולאס מאמין כי הבעלות על הנפש היא קללה מתוקה-מרירה. לדבריו כל סובייקט אנושי מתייסר בגלל אחדים מתוצרי הנפש שלו, המתעללת בו לעיתים ולא פעם גורמת בכוחות עצמה לטראומה. "המודעות למורכבות הנולדת בשל היות האדם בעל נפש לעצמו" (עמ' 192), אומר בולאס, היא קשה מנשוא לרוב האנשים. כל-כך קשה עד שהם מעדיפים לסגת, למטרות הישרדות, לרגרסיה אותה הם מכנים 'זוגיות'*. בולאס רואה בזוגיות ניסיון לחזור לשלב הקדם-אדיפלי, "לפני שהמודעות להיותו של הסובייקט מבודד אחזה בילד" (עמ' 192). בכלל, לדעת בולאס, היחסים הבוגרים העיקריים בחיינו, כולל הקשרים המשפחתיים, האידיאולוגיים והפוליטיים, הם ניסיון לרכך את המורכבות המייסרת של החיים.

הסביבה עלולה כמובן לתרום רבות לעיקור המורכבות, כך למשל באקט הנפשי של 'הפנמה חמסנית'** (פרק 2), שבו אדם אחד גונב יסוד מחיי הנפש של אדם אחר ובמקרים מסוימים מאלץ אותו לוותר על הקשר עם יסודות נפשיים חשובים בתוכו. הטראומה, הנוטה לשחזר את עצמה באופן רפטטיבי, מפריעה אף היא ומשתקת את היכולת לבחינה מורכבת של הדברים, משום שהיא מונעת פעמים רבות את העמקת ההיכרות עם העצמי ועם הזולת. בולאס מציע למטפלים לקחת לעיתים תפקיד אקטיבי ולייצר רעיונות מעניינים בטיפול בכדי ללכוד את תשומת ליבם של מטופלים הנוטים להתייחסות שטחית ודלה ('התערבות נפשית', פרק 11).

כאשר הניסיון לדלל את המורכבות הסמיכה של החיים הופך קיצוני ונואש מתגבש לו 'הלך רוח פשיסטי' (פרק 6). בולאס מתריע מפני הלך הרוח הזה, שיכול להתקיים גם בקרב אנשים בעלי עמדות ליברליות, שליבתו היא אמונה טוטאלית ועיוורת החותרת לסלק מהתודעה ספק, אי-ודאות וחקירה עצמית. משטרים פשיסטיים, בין אם מדובר במשטרים של מדינות או במשטרים פנימיים של בני-אדם, שואפים לחסל את הסמלי והרב-משמעי. הנפש המצויה בהלך הרוח הזה עסוקה בתהליכי התרוקנות, מנסה לחטא את עצמה ולשמר טוהר מזויף על-ידי מניעה מכל אובייקט זר להיכנס פנימה, שועטת על הכביש המהיר, אך הפתולוגי, המוליך אל הוודאות.

הניסיון להתחמק ממורכבות הוא דבר שנוכח מאוד בשטחים רבים בעולמנו כיום, ולצערי גם בעולם הטיפולי, שיש רבים בקרבו המבקשים לרדד את הנפש לסט של משתנים ואת הפסיכותרפיה לסט של פרוטוקולים מוכנים-מראש. אפילו הפסיכואנליזה, הלא היא 'פסיכולוגיית המעמקים', טוען בולאס, מנסה להתחמק לעיתים ממורכבות, למשל בהתעקשותה לייחס למדומיין, כלומר לחווייתו הפנימית של המטופל, מעמד מועדף ביחס לממשי, כלומר לאירועים החיצוניים שהתרחשו בחייו ('תפקידה של ההיסטוריה', פרק 8). אנליטיקאים רבים, לדבריו, אינם מתייחסים ברצינות לעבר העובדתי ושמים דגש מוגזם על בחינת ההעברה בכאן ועכשיו, כאילו העובדות הרלבנטיות היחידות הן אלו המתגלות בטרנספרנס. שמחתי לגלות כי בולאס מעודד אותנו לתת מקום לעובדות החיים של המטופל, למישור המציאותי. הוא מאמין כי המטופל מבקש באופן לא-מודע התייחסות אל הטראומה שגרמו אירועים שהתרחשו בהיסטוריה שלו, "אירועים הנדמים כמגבילים את חופש הדמיון" (עמ' 203). הפיכת אירועי העבר למשמעותיים אינה מייחסת אמת רטרוספקטיבית לעבר אלא, לדבריו, יוצרת משמעות חדשה שלא הייתה לפני כן. התייחסות זו אינה מבטלת את המורכבות של המציאות הפנימית, כפי שניתן אולי לחשוש, אלא מוסיפה רובד נוסף, רובד של מציאות חיצונית, שיש לתת עליו את הדעת. אל האירועים ההיסטוריים הממשיים אליהם מתייחס בולאס הייתי מוסיף גם את נסיבות החיים בהווה, למשל את הגורמים החברתיים המשפיעים על המטופל, כפי שמציע, למשל, פול וכטל (6).

שפע
בהקדמה לספר כותב איתמר לוי, עורכה המדעי של המהדורה העברית, כי בולאס משלים את "כלכלת החסר וההעדר של הפסיכואנליזה הקלאסית במודל של שפע ועודפות" (עמ' 11). ניתן לראות זאת, למשל, בתיאוריית ה'גנרה', שהוזכרה קודם, שהיא תיאוריה של קליטה (reception) המתייחסת לאיסוף והעשרה עצמית, בניגוד לתיאוריית ההדחקה המתייחסת לדילול ודלדול. 'האדם השופע' מבקש לאגור ולהפיץ עוד ועוד זרעים של רעיונות ורגשות מתוך אמונה שאלו יבשילו ויאספו לאלומות של רעיונות ורגשות חדשים, שבתורם יופצו שוב. זאת בניגוד כמובן ל'אדם הדל', מוכה-הטראומה, המבקש לאגור רעיונות ורגשות רק על מנת להגלותם אל הלא-מודע.

ההיקסמות של בולאס מחלומות, על מסוגלותם "לחשוב מאות מחשבות בתוך שניות ספורות" (עמ' 352) אף היא חלק מאותה משיכה שלו למרובה ולשופע, כמו גם בחירתו להתייחס ל'עתידים' (בגוף רבים), כמקבילה לזיכרונות. בולאס מאמין כי האדם משליך אפשרויות של ה'אידיום'*** שלו אל העתיד, ומחפש כל הזמן אובייקטים שיסייעו לו להשיג גישה אל העתידים הייחודיים שלו. במקרים מסוימים, כמו במקרה של אובדן הורה, נחסם השימוש באובייקט ההורי ועל כן גם העתידים הפוטנציאליים הקשורים בשימוש מוצלח בו. מעניין לחשוב בהקשר זה על התיאוריה של דנה אמיר (7) על 'העצמי האקטואלי', שהוא החלק הממומש של הנפש, לבין 'העצמי האפשרי', שהוא אותו חלק שלא הגיע לכדי מימוש. אמיר טוענה בספרה 'על הליריות של הנפש' כי תהליך מוצלח של עיבוד אבל הוא "תהליך שגבולותיו אינם גבולות הזיכרון אלא גבולות האפשרי... הכורך בתוכו לא רק את עיבוד הדברים כפי שהיו אלא גם את עיבוד הדברים כפי שיכולים היו להיות" (עמ' 85).

"כל אדם צריך להיזון מאובייקטים מעוררים המכונים 'מזון למחשבה'" כותב בולאס (עמ' 338). האדם זקוק לשפע של אובייקטים בולטים שיעודד יצירת דימויים ובמקרים בהם הסביבה אינה מספקת כאלו האדם סובל ממצב עגום שבו הפוטנציאלים שלו אינם מגורים ולכן אינם מתפתחים ('אדריכלות והלא-מודע', פרק 13). הוא מאמין שחלק מהותי מהעבודה האנליטית הוא לסייע למטופל לזכות בעתידים ולהתחמק ממלכודת ה'גורל', מהתחושה המייאשת כי הכל צפוי והרשות אינה באמת נתונה. הוא מעשיר בתרומה ייחודית וחשובה את החשיבה הפסיכואנליטית כשהוא מדבר על 'דחף הייעוד' (פרק 4), כוח פנימי המבקש לממש את הפוטנציאל של האידיום. מתוך הרצון הבריא לגדול ולהתפתח, סובר בולאס, האדם מחפש חוויות חדשות, סביבות שיעשירו אותו וישכללו את העצמי שלו. אחת המשימות המרכזיות של האנליזה, לדבריו, היא לאפשר למטופלים לבוא במגע עם הייעוד שלהם, לבסס ולעבד את האידיום שלהם.

כפי שכבר ציינתי, בולאס אינו חוסך את שבטו מהשבט הפסיכואנליטי, שיש בתוכו השואפים לצמצם את נקודות המבט במקום להרחיבן, למשל באמצעות היצמדות הנוקשה לתיאוריה מועדפת ('מהי תיאוריה?', פרק 14). בולאס עצמו, שלדבריו מאמריו הוחרמו במשך מספר שנים על-ידי העורך של כתב-העת הבינלאומי לפסיכואנליזה משום שלא היה מספיק 'קלייניאני', חווה זאת על בשרו (8). "אדם המכריז על עצמו שהוא נגד אסכולות מחשבה אחרות, כמוהו כמי שמצהיר שהוא איש של עין, ושאין הוא אוהב את האוזן או את המידע של חוש השמע" (עמ' 362) כותב בולאס. זוהי צורה של סירוס-עצמי המצמצמת את יכולותיו הנפשיות של האנליטיקאי ובולאס מאמין שעל המטפל להכיר תאוריות רבות, אם אינו רוצה למצוא את עצמו מתגורר בבית אינטלקטואלי צר ומוגבל. התאוריה העשירה של בולאס מהווה בעיניי הרחבה חשובה, אפילו חיונית, לבית זה.

***
ספר ששמו 'המקראה של כריסטופר בולאס' עלול להותיר בקורא תחושת אכזבה מסוימת בשל שמו המחייב. זהו ספר שאינו מכוון בהכרח לאנשי טיפול אלא פונה לקהל הרחב (יחסית), ספר שהרבה מהכתיבה הקלינית של בולאס נעדרת ממנו ובשל כך הוא לוקה בחסר. ובכל-זאת, ספר ששמו 'המקראה של כריסטופר בולאס' לא יכול באמת לאכזב. היצירתיות, המורכבות והשפע, שכאמור מאפיינים את האידיום הבולאסיאני, ניכרים בכל אחד ואחד מהפרקים, גם באלו שלא בהכרח הייתי בוחר בהם בכדי לייצג את הקורפוס התיאורטי שלו.


* מעניין בהקשר זה להיזכר בטענתו של סטיבן מיטשל (5) כי פעמים רבות אנשים בוחרים להשלות את עצמם כי בני זוגם צפויים וידועים להם על מנת שלא לגלות עד כמה הם באמת בלתי צפויים.

** מונח זה תורגם בעבר, באופן פחות מוצלח לטעמי, ל"הפנמה עקורה".

*** אידיום - גרעין העצמי הייחודי של האדם, המקבילה הנפשית לטביעת אצבע.

מקורות

1. ויניקוט, ד'. ו'., משחק ומציאות. תל אביב, עם עובד, 1995.
2. Winnicott, D.W., The observation of infants in a set situation., Int. J. Psychoanal., 1941, 22:229–249.
3. בריטון, ר., אמונה ודמיון. תל אביב, עם עובד, 2015.
4. ביון, ו., ללמוד מן הניסיון. תל-אביב, תולעת ספרים, 2004.
5. מיטשל, ס. א., האם יכולה אהבה להתמיד? תל-אביב, תולעת ספרים, 2009.
6. Wachtel, P., Therapeutic communication: Knowing what to say when (2nd ed). New York, Guilford, 2011.
7. אמיר, ד., על הליריות של הנפש. ירושלים, מאגנס, 2008.
8. Bollas, C. & Masschelein, A., Unconcious Thinking Out Of Bounds.
נדלה ב-18.4.15 מ: http://www.lineofbeauty.org/index.php/s/article/view/25/29