סקירת הספר: "על הליריות של הנפש"

מתוך: "שיחות", כ"ד (3), 2010 (עמ' 313-310)

המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"
דנה אמיר
על הליריות של הנפש
ירושלים וחיפה: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2008, 109 עמ'.

באחת השבתות נגררתי, בעל כורחי, לביקור במוזיאון קטן בשרון המוקדש לטרקטורים. כפי שצפיתי מראש, לא עוררו בי הטרקטורים המשופצים וההסברים הארכניים על מפרטם הטכני אף לא שמץ של עניין. עם זאת, לא יכולתי שלא להתפעל ממנהל המוזיאון, איש לא צעיר אך מלא שמחת חיים ומרץ, שתשוקתו ואהבתו לטרקטורים בני 60 שנה ויותר היתה ניכרת הן בדיבורו הרך והמתפעם והן בפעלתנותו המסורה. היה לי ברור שמדובר באדם שמוצא בשימון המיסבים והמנועים ובצביעה ובהרכבה המדוקדקת של גרוטאות המתכת הישנות, משמעות של ממש. נראה היה שהוא מצליח לראות גם בפיסת המתכת החלודה והרקובה ביותר אפשרות לטרקטור נוצץ ומטרטר וכי החיבור שלו למכונה החקלאית כה עמוק עד כי הוא חש אותה מבפנים ויודע למה היא זקוקה. נדמה לי שבאותה שבת זכיתי להמחשה נוגעת ללב של כמה ממאפייני הליריות של הנפש, עליה כתבה דנה אמיר.

בספרה, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, טווה אמיר תיאוריה מקורית ומרשימה המתבססת בחלקה על רעיונות ומושגים של תיאורטיקנים שונים מתחומי הפסיכואנליזה (ביון, ויניקוט, גרוטסטיין, בריטון ורבים אחרים) והפילוסופיה (חומסקי, קאמי, גלעד) ומדגימה אותה באמצעות יצירות ספרותיות של מיטב הסופרים והמשוררים (א.ב. יהושע, עמוס עוז, אוקטביו פאס ועוד).

בסקירה זו אציג את המושגים המרכזיים המופיעים בספר, המתגבשים יחדיו למכלול המהווה את הליריות של הנפש.

הממד הלירי
נדמה שהממד הלירי, העומד במרכזו של הספר ושממנו נגזר גם שמו, הוא ממד שלא פשוט להגדירו, לפחות לא באופן ישיר. ואכן, לאורך הספר מציגה אותו המחברת שוב ושוב באופנים שונים, כאילו תרה אחר הדרך להעביר לנו את כוונתה, לוודא שהצלחנו לתפוס במה מדובר, גם אם המילים מתקשות לתאר בדיוק ובתמציתיות את אותו ממד/תכונה/מקום בנפש (כך מתייחסת אליו אמיר לסירוגין) חמקמק אך חשוב כל כך. אפשר לתאר ממד זה, למשל, כממד "המכונן את המרחב הפוטנציאלי של הנפש" (עמ' 15), כ"המקום ההופך את החיים לשיר" (עמ' 31) או כ"אותה אינטגרציה ייחודית... בין הכרת העולם מן הפן הקבוע, הצפוי והסופי שלו לבין החופש לברוא את העולם כרצוננו" (עמ' 102), אך מה שברור הוא שממד זה קשור לאלמנטים נפשיים חשובים כמו יכולת הוויסות הרגשי, תחושת האותנטיות וחווית העומק והנפח של העצמי. ממד זה אינו חיוני לנו רק כאשר אנו עוסקים בפעולות יצירתיות, כמו פיסול או כתיבת שירה לדוגמא, אלא דווקא כאשר עלינו לשרוד את ביצוען של פעולות טכניות פשוטות, רפטטיביות וסיזיפיות כמו קיפול כביסה והוא זה המאפשר לנו למלא אותן במשמעות. כפי שכותבת יפה המחברת: "מי שנפגע ממד זה של נפשו נידון להתהלך בעולם כאוסף חרוזים שניתק חוּטָם, כקובץ מילים ללא תחביר, כטקסט הנעדר קונטקסט" (עמ' 33).

העצמי המתהווה והעצמי המתמשך
על פי אמיר, האינטגרציה בין שני יסודות הפועלים בנפש, העצמי המתהווה והעצמי המתמשך, היא שמכוננת את הממד הלירי. את העצמי המתמשך מגדירה אמיר כ"אותו יסוד בעצמי האחראי על תפיסת העולם כרציף, כצפוי וכניתן להסבר על פי כללי הסיבתיות, הזמן והמרחב" (עמ' י'), כלומר כיסוד "המופקד על היציבות והתיחום הנקבעים על ידי כללי המציאות המשותפת" (עמ' 16). יסוד זה מייצג את הסופי בתוך הנפש האנושית והוא מסמן את גבול האומניפוטנטיות והסובייקטיביות. לעומתו, העצמי המתהווה, שמייצג בנפש את האינסופי, מוגדר כ"אותו יסוד התופס את העולם ואת העצמי בתוכו כמשתנים ללא הרף, כבלתי ניתנים להסבר על פי כללים משותפים וכבלתי צפויים" (עמ' י'), כלומר כיסוד "המופקד על המשמעות הסובייקטיבית, הדינמית והחופשית שמאציל העצמי על עולם האובייקטים" (עמ' 16).

ככל שהאינטראקציה בין העצמי המתהווה והעצמי המתמשך היא בעלת אופי מפרה יותר, כך עולה מידת האינטגרציה ביניהם ובהתאם לכך המרחב הפוטנציאלי הוא גדול ואיכותי יותר. האינטגרציה בין המתהווה והמתמשך, כלומר כינונו של הממד הלירי, היא שיוצרת, אליבא דאמיר, גם את חווית העצמיות, כלומר את חוויתנו את עצמנו כבעלי גבול, עומק ומשמעות. אינטגרציה זו מאפשרת לכלול את החוויות הבודדות העוברות עלינו, על משמעויותיהן האידיוסינקראטיות והחד-פעמיות ועל המשותף ביניהן, בתוך חוויה אחידה שמעבר להן, חוויה של עצמי רציף וקבוע.
אמיר מסבירה כי הן המתהווה והן המתמשך קיימים כפרה-דיספוזיציות מולדות בנפש האנושית וכי מרגע היוולדו מפנים התינוק בכל רגע ורגע הן את נתוני המתהווה, הן את נתוני המתמשך והן את נתוני האינטראקציה ביניהם. בכל פעם שמתרחשת אינטראקציה מפרה בין המתהווה והמתמשך בתוך יחידת האם/תינוק, מפנים התינוק רמה מסוימת של אינטגרציה ומכונן ממד לירי. לעומת זאת, כאשר מתרחשת אינטראקציה ממאירה, כזו שבה אחד מהיסודות משתלט ותוקף את היסוד האחר, נפגמת האינטגרציה ולכן לא מכונן ממד לירי. הסך הכול המופנם של כל האינטראקציות הללו, המפרות כמו גם הממאירות, הוא שקובע לבסוף את איכות הממד הלירי שמתגבש.

אינטראקציה ממאירה
כאמור, קיימת אפשרות שהאינטראקציה בין המתהווה והמתמשך תהיה אינטראקציה ממאירה. במצב כזה עלול העצמי המתמשך לחנוק את העצמי המתהווה מבלי להותיר לו מרחב לתנועה ובזאת לגרום לכך שהאדם יאחז בפעולות קונקרטיות הנעדרות משמעות סמלית, יחווה עולם מונוכרומאטי ומונוטוני ויחיה חיים שטעמם תפל. לחלופין, עלול העצמי המתהווה למתוח את העצמי המתמשך עד שגבולותיו יתפקעו ולהביא לכך שהאדם יידון לחיים של חיפוש עצמי חסר תכלית, ינוע וינוד בין סמטאות רגשיות בתוכו מבלי להתקדם בעולם החיצוני, ובמקרים קיצוניים אף ישוטט בתוך סיוט פסיכוטי מעורר אימה. מכאן ניתן להבין כי אדם בעל ממד לירי איכותי דיו, כלומר אדם שהאינטגרציה בין המתהווה והמתמשך שלו היא טובה דיה, הוא אדם שרגליו על הקרקע וראשו בעננים, אדם שמסוגל לפנטז ולחלום אך לא במחיר של אובדן ההתמצאות במציאות החיצונית.

אמיר מציעה הסבר מעניין, המבוסס על רעיון האינטראקציה הממאירה, להתפתחות האישיות הסכיזואידית והאישיות הגבולית. היא טוענת כי אם בעלת עצמי מתמשך נוקשה מדי, תתקשה להניח לתינוקה לברוא אותה, כלומר להכירה במונחי העצמי המתהווה. אם כזו תאלץ את תינוקה להכיר אותה רק במונחי העצמי המתמשך ותגרום לו להפנים יסוד מתמשך נוקשה ורודפני לצד יסוד מתהווה אימפוטנטי ועקר. אם כזו לא תאפשר לתינוקה לראות בה, למשל, את האמא היפה והחזקה בעולם, אלא תבהיר לו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שיש יפות וחזקות ממנה. תינוק כזה יהדוף בהמשך חייו שוב ושוב את המתהווה, מחשש שזה, המסוכן, יציף את נפשו והוא יגדל להיות סכיזואיד- אדם הנסוג מסיטואציות חברתיות ומאינטראקציות רגשיות ונמנע מאהבה, יצירה וחלימה.

לעומת זאת, אמו של התינוק שיגדל להיות גבולי היא אם שתזדהה לחלוטין עם השלכותיו של תינוקה. כשתינוקה של אם כזו יתייחס אליה כאל האם היפה והחזקה בעולם, קווי המתאר שלה ישתנו מיד ובעיני עצמה היא תהפוך כבמטה קסם ל"סופר-אמא", בלי שום קשר למציאות החיצונית. הגבולי, אם כן, מפנים אובייקט שגבולותיו חלשים, אובייקט הנחווה כסימביוטי ובלתי-מובחן, שהמתהווה משתלט בו ללא הרף על המתמשך, מבלי שהאחרון מצליח להכילו או לווסתו. כתוצאה מהפנמה זו, מסבירה אמיר, נוצרות התופעות המוכרות והאופייניות של קושי בוויסות הרגשי, חרדת נטישה וגלישות פסיכוטיות.

על אף שאני מוצא את רעיונותיה של הכותבת לגבי התפתחות הפרעות אישיות אלו כמשכנעים, אני מאמין כי יש מקום לוריאציות התפתחותיות נוספות וכי לעיתים יכול אחד היסודות להירמס בנפשו של הילד דווקא בשל ההיכרות המכאיבה עם דומיננטיות היתר שלו אצל ההורה. כך, למשל, בת לאם גבולית יכולה להעדיף מרחב נפשי נעדר עומק המתבסס על היסוד המתמשך, מתוך חרדה עמוקה מפני היסוד המתהווה שנתפס בעיניה, בעקבות היכרותה עם עולמה הפנימי של האם, כהרסני ביותר.

אמיר בחרה להתייחס בספרה להפרעת האישיות הגבולית ולהפרעת האישיות הסכיזואידית משום שהן מייצגות בעיניה את שני קצוות הפתולוגיה הנפשית, אך לדעתי ניתן ורצוי להמשיך ולחקור כיצד יכולות פתולוגיות נוספות להתקשר לאינטראקציות בעייתיות בין המתמשך והמתהווה. כך, למשל, ניתן להבנתי לחשוב על חלק מתסמיני ההפרעה הפוסט-טראומטית כתגובות הגנתיות לניפוץ גבולות המתמשך ע"י האירוע הטראומטי, שמתבטאות בניסיון לכונן מחדש את גבולותיו ולעבותם על חשבון המתהווה, עד כדי חניקתו. יתר על כן, ניתן לשער כי אנשים שמועדים לפוסט-טראומה הם כאלו שמלכתחילה הממד הלירי שלהם לא היה אינטגרטיבי דיו.

העצמי האקטואלי והעצמי האפשרי
בספרה מציעה אמיר הבחנה מעניינת ופורייה בין העצמי האקטואלי, שהוא החלק הממומש של הנפש, לבין העצמי האפשרי, שהוא "אותו חלק ייחודי הגלום בנפש כאפשרות שלא הגיעה לידי מימוש בפועל" (עמ' 29). למרות שהאפשרי לעולם לא יגיע לכדי מימוש מלא, איכות החיים הנפשית תלויה, לדעת אמיר, במידה ובאיכות שהאפשרי מובא בהן לידי מימוש אקטואלי. אמיר מניחה כי הממד הלירי הוא שמופקד על המעבר מן האפשרי לאקטואלי, כלומר על תהליך הבחירה של אותו חלק מתוך האפשרי שיהפוך לאקטואלי. רעיון מרתק וחשוב לדעתי שהיא גוזרת מהנחה זו, הוא שילד בעל ממד לירי איכותי דיו מסוגל להיות במגע, לטוב ולרע, עם איכויותיהם האפשריות של האובייקטים המשמעותיים שסובבים אותו, ולא רק עם איכויותיהם האקטואליות. כך, למשל, יכול ילד לאם דיכאונית לקלוט את אהבתה האפשרית מעבר לתפקודה הבעייתי, או להבדיל, יכול ילד להורה מתפקד היטב לחשוף את ההרסנות האפשרית שחבויה מאחורי תפקודו. זהו רעיון רב עוצמה (ולכן גם כזה שנדרשת זהירות רבה בשימוש בו) שיש בו בכדי להעשיר את תפיסתנו ולתרום להבנתנו את אותם מקרים בהם הקשר בין התפקוד ההורי לבין מצבם הנפשי של מטופלינו הוא מתעתע ולכאורה בלתי-הגיוני.

נושא חשוב נוסף, שהיחסים בין האקטואלי והאפשרי שופכים עליו אור חדש, הוא נושא האבל והמלנכוליה. אמיר מתייחסת לשני מצבים של אבל מורכב הנובעים ממשחק גומלין בעייתי בין האקטואלי והאפשרי. מצב בעייתי אחד הוא כזה שבו ישנה דומיננטיות יתר של האקטואלי על פני האפשרי ובו נוטה הנפש להיצמד להיעדר שבעקבות לכתו של האובייקט האהוב. במצב כזה מונעת הנפש את שיקומה על ידי כך שהיא ממיתה את עצמה יחד עם האובייקט. מצב בעייתי אחר, הוא כזה שבו ישנה דומיננטיות יתר של האפשרי על פני האקטואלי ובו עלולה הנפש להיצמד לאשליה הפסיכוטית כי האובייקט עודנו חי וקיים.

אמיר מזכירה כי פרויד הבחין בין האבל למלנכוליה על בסיס מאפיין בודד אחד: באבל חסרה הפגיעה בדימוי העצמי המאפיינת את המלנכוליה. בעוד שאבל מורכב הינו אבל על אובייקט אקטואלי, אומרת אמיר, מלנכוליה היא למעשה אבל על אובייקט אפשרי. למרות שהאדם המלנכולי מתאבל לכאורה על אובייקט אקטואלי (בת זוג שעזבה או עבודה שפוטר ממנה), למעשה הוא אינו מבחין בינו לבין האובייקט האפשרי והאבל הופך להיות בעל איכויות טוטאליות. זהו אינו אבל על עבודה שהפסיד או על אהובה שהלכה, אלא על היותו בלתי מסוגל לעבוד ובלתי ניתן לאהבה.

אמיר אומרת כי ככל שהאדם מנוסה יותר בתהליכי הפנמה מפותחים, כך יקל עליו להתמודד עם מצבי אבל, זאת משום שהוא יהיה מסוגל בקלות יחסית להעביר את אובייקט האבל ממצב אקטואלי למצב אפשרי. היא טוענת כי תהליך מוצלח של עיבוד אבל הוא "תהליך שגבולותיו אינם גבולות הזיכרון אלא גבולות האפשרי... הכורך בתוכו לא רק את עיבוד הדברים כפי שהיו אלא גם את עיבוד הדברים כפי שיכולים היו להיות" (עמ' 85).

אהבתי את התייחסותה מלאת הכבוד והחמלה של אמיר לתהליך האבל שצריכות לעבור אמהות לילדים פגועים. היא טוענת כי עבודת האבל של האם תלויה ביכולתה לשלב בין הכרה במגבלות הילד האקטואלי לבין יכולתה להיות במגע עם הילד האפשרי הכלוא בתוך המציאות האקטואלית, כמו גם ביכולתה להכיר במגבלות האימהות האקטואלית שלה, יחד עם יכולתה להיות במגע עם האימהות האפשרית שלה. אם בעלת ממד לירי איכותי דיו, אומרת אמיר, מסוגלת לאהוב לא רק את ילדה הפגוע כפי שהוא, אלא גם את הילד שהיה יכול להיות. לא רק את האם האקטואלית שהיא, אלא גם את האם שהיתה עשויה להיות בנסיבות אחרות.

ידיעה על אודות וידיעה את
נושא חשוב נוסף בספר הוא הקשר בין סוגי ידיעה שונים, "לדעת על אודות" ו"לדעת את", לבין האקטואלי והאפשרי. "הידיעה על אודות", המתייחסת לאובייקט מבחוץ ומבקשת לעטוף את החדש בתוך המוכר, מוסברת ע"י אמיר כידיעה של האובייקט האקטואלי, ידיעה שבה דומיננטי העצמי המתמשך. לעומת זאת, "הידיעה את", המבקשת לחשוף את האובייקט מצדו החדש והבלתי-מוכר ומנסה לחדור אל לב הדברים, מוסברת ע"י אמיר כידיעה של האובייקט האפשרי. זוהי, כמובן, ידיעה שבה נותן את הטון העצמי המתהווה. "הידיעה את", אומרת אמיר, היא מצב הידיעה העמוק והאינטואיטיבי ביותר ולכן היא גם מצויה בדרגה גבוהה יותר מ"הידיעה על אודות". זוהי ידיעה של הדבר מתוכו, ידיעה אינטראקטיבית ואינטרסובייקטיבית, דינמית ומשתנה תדיר. יחד עם זאת, שתי דרגות הידיעה הכרחיות זו לקיומה של זו והן מקיימות יחסים דיאלקטיים זו עם זו.

באחרית הדבר כותבת אמיר מילים נוגעות, שמתמצתות בעיניי את מהותו של הקשר האנושי העמוק, זה שבו הידיעה את האחר היא "ידיעה את", ובכלל זה את הקשר הטיפולי: "אינך כאן על מנת להכיר את האדם האקטואלי שמולך במונחים אקטואליים בלבד. אתה כאן על מנת להכיר אותו כאפשרות. לא על מנת ל'אמת' את הבנותיך באמצעות קיומו, לא על מנת להשכיל באמצעותו ולא על מנת לדווח לו או עליו; אתה כאן על מנת להתפלל יחד אתו אל אותו דבר שאין בחיינו מילים כדי להביעו" (עמ' 103).

מילות סיכום
לעניות דעתי מצליחה דנה אמיר לגבש בספר זה תיאוריה קוהרנטית, עשירה ומשמעותית, שיש בה בכדי להפרות את חשיבתנו על הנפש האנושית. מצאתי שהמושגים והרעיונות שפיתחה שימשו אותי בעבודתי הקלינית ופתחו בפני זוויות התבוננות חדשות, לעיתים מפתיעות ותמיד מעוררות תקווה ואמונה.

אמיר, שמלבד היותה פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית היא גם משוררת, מצליחה להפוך לפרקים את התיאוריה שלה לפואטיקה של ממש ולרגש עם דימויים והמשגות יוצאי דופן, לעיתים דווקא כאלה שלקוחים מתחום הגיאומטריה או המחשבים. מבין שורות הספר עולה גישה אופטימית, אנטי-ניהיליסטית, כמעט ספיריטואלית במהותה.

עם זאת, הספר אינו נטול פגמים. חלק מבחירות העריכה, ובראשן הנטייה לחזרתיות שהספר סובל ממנה, הן תמוהות ומעוררות שאלות. נראה שעריכה קפדנית מעט יותר היתה תורמת לליטושו הסופי של יהלום זה. בנוסף, חסרו לי מאוד דוגמאות קליניות שהיו עשויות להעשיר ואף להבהיר יותר חלק מהרעיונות המורכבים. על אף שהספר יעורר אצל כל מטפל אסוציאציות רבות משעות טיפוליות, בחרה אמיר להשתמש במספר דוגמאות בודדות וקצרות מאוד מחדר הטיפול, ועל כך ניתן רק להצטער.

למרות שהספר האקטואלי שמונח כעת לפניי הוא, כאמור, מימוש חלקי בלבד של הספר האפשרי, הספר שיכול היה להיות, עדיין הוא מהווה בעיניי הישג של ממש ואני מאמין שהוא יותיר חותם בכל קורא שיאפשר לעצמו לדעת את הספר ולספר לדעת אותו.