סקירת הספר: "תחושת מוות נפשי"
מתוך: "שיחות", כ"ה (1), 2010 (עמ' 91-88)
המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"
מייקל אייגן
תחושת מוות נפשי
תרגום: ברק מילנר. הקדמה ועריכה מדעית: ד"ר בעז שלגי
תל-אביב: תולעת ספרים, 2010, 349 עמ'.
Fall. . . so shall we fall into the nihil
The nothingness that we feel in the arms of the pale
In the shadow of the grim companion who walks with us
(Agalloch - In The Shadow Of Our Pale Companion)
בפרפראזה על תפילתו המפורסמת של ויניקוט ("אלוהים, הלוואי שאהיה חי בעת מותי"), ניתן לומר כי לא מעט אנשים היו מייחלים לחיות בעת שהם חיים. אנשים אלו, הנושאים עימם תחושת מוות כרונית, החווים קהות-חושים, אובדן עצמי וריקון, הם גיבוריו ומושאי חקירתו של ספרו רב החיים של מייקל אייגן.
בספר זה לוקח אותנו המחבר למסע בלב המאפליה. זהו לב פועם ומפעים, גם אם פעימותיו עלולות להיות חלושות, כבדות ואיטיות. אייגן מפגיש אותנו עם אנשים המתקיימים בעולם פוסט-אפוקליפטי, עם מחוזות נפשיים בהם המוות חי ביותר. תחושת המוות, הוא מספר לנו, מגיעה בכל מיני צורות וגדלים, נובעת מסיבות שונות ומשונות, משבשת חיים שלמים או רק את חלקם, תופסת את כל מרחב הנפש או מסתפקת בכיסים מבודדים. נראה שמטרתו העיקרית של הספר, מטרה שהוא עומד בה, לדעתי, בהצלחה יתרה, היא להרגיל את עינינו לחשכת המוות הנפשי, על מנת שמתוך הבהייה בחשכה נתחיל לראות צורות שלא הבחנו בהן קודם ותתפתח רגישות שתסייע לנו לתרום לצמיחתה של תנועה טובה יותר בין תחושת החיוּת לבין תחושת המוות של מטופלינו.
חלקו הראשון של הספר הוא תיאורטי בעיקרו, ובו סוקר אייגן את רעיונותיהם של ארבעה מגדולי התיאורטיקנים בנוגע לתחושת המוות הנפשי, תוך שהוא מתפלמס עם רעיונות אלו, ממשיגם מחדש, מרחיב את גבולותיהם ותורם תובנות משלו. בחלקו השני של הספר מביא המחבר תיאורי מקרים הנוגעים לתחושת המוות, כאשר ברובם שזורים אותם הרעיונות התאורטיים אותם הציג בחלקו הראשון. בסקירה זו אתמקד בהצגת ארבעת עורקי התיאוריה מהם חוצב אייגן את תובנותיו בנוגע לתחושת המוות הנפשי ואת התערבויותיו הטיפוליות עם אלו הסובלים מתחושה זו.
העורק של פרויד
עד 1920, מציין אייגן, נטה פרויד להבין ולהתייחס לתחושת המוות ממנה סובלים אנשים מסוימים כקשורה לאובדן או לחולשה של אנרגיית החיים, אך ב"מעבר לעיקרון העונג" מתחיל פרויד להתייחס לראשונה לתחושה זו כנובעת מיצר המוות. פרויד מאמין כי לצד נטייה לעבר חיות מרבית, קיימת באדם גם נטייה לעבר תחושת מוות כוללת, נטייה לסגת למצב המוקדם ביותר: מצב א-אורגני נטול גירויים ומורכבות. יצר המוות, לטענתו, הוא כוח המתגונן בכל דרך אפשרית נגד החלמה ומתעקש להיאחז בסבל, כוח האחראי לחוסר יכולתה של האישיות להתפתח. אייגן מתאר את דבורה, מטופלת אנורקסית-בולמית במשקל 36 ק"ג ש"נעשתה לפארודיה על מוות, גוויה חיה" (עמ' 44). דבורה, הוא אומר, היא אישה שחשים את יצר המוות פועל בקרבה, מרגישים כוח אפל ששואב אותה אל מחוץ לחיים, כוח המכלה ברעבתנות כל פירור של חיוּת אפשרית.
במסגרת ההתייחסות למשנתו של פרויד, מציע אייגן גם חשיבה מחודשת על התהליך הראשוני ועל האופנים בהם הוא יכול לגרוע מתחושת החיוּת. לדבריו, התיאור המסורתי של התהליך השניוני כזה שאחראי על עבודת הקישור, בעוד שמטרת התהליך הראשוני היא פריקה, הינו מטעה. התהליך הראשוני , הוא אומר, אינו רק מגן על הנפש מפגיעתו של הכאב, מסלק או מגביל אותו, אלא בד בבד גם פועל עליו ומשנה אותו, מעבד אותו ומנסה לרפא אותו. עבודתו מקשרת בין חלקי האישיות והוא מסוגל "לקלף פיסות של השפעות מכאיבות, לעבד מחדש, בצעדים קטנים ומפוזרים, פגיעות כואבות... הדימויים, הפנטזיות והנרטיבים הפרימיטיביים שהוא מפיק עשויים לפרק ולהמיס, במידה מסוימת, את הכאב שעליו הם פועלים" (עמ' 66). עם זאת, לא תמיד מצליח התהליך הראשוני להדביק את קצב הפגיעות ולעבד את פצעי הנפש. יתרה מכך, התהליך הראשוני עלול להיפגע ולהשתבש, לעיתים כבר מתחילת החיים, ולהפוך להרסני וממית. בהקשר זה מציין אייגן שני מצבים בעייתיים אפשריים: מצב אחד הוא זה שבו התהליך הראשוני הופך מעוות והדימויים, החלומות והנרטיבים שהוא מייצר אינם מקדמים את הנפש, אלא רק מנציחים את הנזק שנגרם לה. במקרים קיצוניים "הנזק הוא כה חמור עד כי הדימויים כבר אינם נגישים, או שאינם מיוצרים כלל, והאדם מתחיל להיעלם בעוד הפצע סוגר עליו" (עמ' 68). במקרים כמו זה של דבורה, טוען אייגן, התהליך הראשוני אינו מעבד את תחושות הפגיעה, אלא נבלע על-ידן. מצב בעייתי אחר הוא זה שבו תפקודו של התהליך הראשוני הופך נוקשה ודל והיכולת לקיים ולעבד רגשות ולקשר בין רגש לחשיבה נעשית מוגבלת, דבר המביא להצטמצמות של האישיות. אייגן מאמין שתפקידו של המטפל במצבים שכאלה אינו רק להיות "אגו מסייע", אלא גם להוות עבור המטופל "מעבד ראשוני מסייע", כלומר להוות מודל לעיבוד מצבים נפשיים חוסמים ומעכבים, לאפשר למטופל לחוות את האפשרות שמישהו מעבד את מה שלא ניתן היה לעיבוד ולהצמיח אצלו, טיפין-טיפין, יכולת עיבוד משל עצמו.
העורק של קליין
קליין, כמו פרויד, נותנת ליצר המוות מקום של כבוד בתאוריה שלה ואף מציבה אותו במרכז החיים הנפשיים. היא מאמינה כי הנפש פועלת כל הזמן "לתחם, לתעל ולעמעם את מה שעלול היה להיות, אלמלא כן, נחשול מוחץ וקטלני של זרמי מוות" (עמ' 77). בהתאם לכך, היא סבורה כי תחושת מוות רגשי היא למעשה תוצאה של הגנות מופרזות כנגד החרדה שמעורר יצר המוות. אייגן מסביר כי בעוד שפרויד חושב כי תחושת המוות עלולה לנבוע מכיבוי המערכת הנפשית לנוכח עומס יתר רגשי, קליין רואה תחושה זו כנובעת מניסיונות פעילים של האגו לשלוט ברגשות מציפים ולבצר עצמו כנגד אמיתות כואבות, ניסיונות המשתבשים ועולים לאדם בהתכלות אַפקטיבית או באובדן מגע עם המציאות הרגשית. אייגן מצביע על ארבעה מנגנוני הגנה שקשורים על-פי (קריאתו את) קליין לתחושת המוות הנפשי: פיצול, השלכה, אידאליזציה והכחשה.
קליין מניחה כי תהליכי פיצול הם שמפזרים את החרדה שמעורר יצר המוות, אך כאשר תהליכים אלה הופכים פעילים מדי, כאשר אובייקטים או רגשות רעים מפוצלים ומושלכים כלאחר יד, האישיות מופצת לכל עבר, נעשית דקה יותר ויותר והאדם הופך נעדר רגש וחסר תגובתיות. בהתאם לכך, המטרה הטיפולית, לשיטתה, היא להדביק בחזרה את ההיבטים המפוצלים של העצמי, דבר שיחזיר את הרגשות לאדם ובפרט את רגש החרדה. כפי שמנסח זאת אייגן: "הרכיבו את העצמות היבשות ושוב מופיעה ישות חיה ומלאת חרדה" (עמ' 81).
אייגן, בעקבות ביון, שם דגש על נתיב שונה שעלול להוביל לתחושת מוות. הוא מסכים כי תפיסתה של קליין את היעדר הרגש כצורה של חרדה היא חשובה ושימושית במקרים מסוימים, אך הוא מאמין כי קיימים גם אנשים שאין להם כלל יכולת לייצר רגשות, לתמוך בקיומם או לעבד אותם. ההתייחסות אל המוות הפנימי של אנשים אלה במונחים של הגנתיות-יתר, הוא אומר, עלולה להיות אכזרית. בעבודה עם אנשים מסוג זה "לא מדובר בחיבור של משהו שעבר פיצול, אלא ביצירת תנאים לצמיחתה של יכולת" (עמ' 84). הכוונה ליכולת לייצר, לקיים ולעבד רגשות, כמו גם ליכולת לקיים ולעבד מרווחים ורגעים של ריקות. אני מסכים בהחלט עם עמדתו של אייגן, אך האתגר הלא פשוט, לדעתי, הוא להבחין בין מצב של חוסר "רצון" למצב של חוסר יכולת, בייחוד לאור התרשמותי כי למטופלים המנותקים מעולמם הפנימי קל מאוד לאמץ, ואפילו בשמחה, את הפירוש הקלייניאני של הגנתיות-יתר.
מנגנון הגנה נוסף אליו מתייחסת קליין, כאמור, כבעל פוטנציאל המתה, הוא מנגנון האידיאליזציה. האובייקט הטוב, שעבר אידאליזציה והופנם, אמור לחצוץ כנגד כוחות המוות, אך כאשר הפחדים הרודפניים נעשים עזים מדי ייתכן שימוש יתר באידיאליזציה והגרעין הפנימי הטוב שעבר אידיאליזציה עלול להיות מושלך על אובייקטים חיצוניים עד כדי כך שהאגו מרגיש שאין לו שום טוב משל עצמו. הוא מאבד ספונטניות וחיוּת ומחפש את ישועתו באובייקטים פנימיים או חיצוניים אידיאליים, בעוד הוא הולך ומצטמק.
מנגנון ההגנה אחרון אותו מציין אייגן הוא מנגנון ההכחשה. הכחשה של המציאות הנפשית, הוא מסביר, שווה מבחינתה של קליין לחיסול טוטאלי שלה. אותו חלק מהאני שממנו נובעים הרגשות כלפי האובייקט המוכחש, הופך מוכחש ומאוין אף הוא, דבר התורם, באופן בלתי נמנע, לתחושת מוות. אייגן סובר, בשונה מקליין, כי במקרים מסוימים הרגשה רעה אינה מוכחשת ומנותקת ע"י פיצול, אלא "נמחצת, מוצפת, נמחקת על-ידי השחרה או הלבנה באמצעות התמכרות לפיצוץ מאיין של אור שממלא באופן מוחלט" (עמ' 92). כלומר, במצב כזה הרגשה רעה מיטשטשת לחלוטין ע"י הרגשה טובה, מבלי שנעשה בהכרח שימוש במנגנוני ההכחשה והפיצול. על אף שהאנשים המושפעים מהרגשה טובה רבה מדי מרגישים בסדר, חסרה להם תחושת אותנטיות ואינטנסיביות בחייהם. אייגן מתאר אותם כמי שלמדו להשתמש בהרגשה הטובה כמשכך כאבים, להזריק לעצמם מנה של אופוריה מתונה שהשפעתה דועכת בהדרגה. הוא אף מציע הסבר מעניין, התואם את ניסיוני הקליני, ולפיו אנשים שהמיתו עצמם בהרעלת סכרין נפשית הם כאלו שלא יכלו לשאת (בעקבות הוריהם) את העובדה שהם מהווים הפרעה לסביבתם ואיבדו את עצמם על מנת לשמר אווירה טובה ונעימה אצל הקרובים להם.
העורק של ביון
פסבדו-ידיעה, מבחינת ביון, היא גורם משמעותי בהמתת הנפש. אייגן כותב, בעקבות ביון, כי "סמלים פוריים מערבבים בין הידוע לבין הבלתי ידוע בדרכים יצרניות. הם משאירים את הבלתי ידוע... פתוח, כך שמתאפשרת צמיחה" (עמ' 112). העמדת הפנים או האמונה האשלייתית שאנו יודעים מהווה מחסום להתפתחות החיים הנפשיים. הבלתי ידוע, מבחינתו של ביון, הוא חלק תמידי של החוויה והאופן שבו אנו מתייחסים לבלתי ידוע ממלא תפקיד חשוב בבריאותנו הנפשית. אייגן מציין כי לדעת ביון הפיתוי למלא את ההעדר (את ה"שאינו-דבר" בשפתו) או להכחיד אותו, קיים באופן תמידי, וזאת משום שההעדר גורם לכאב רגשי, אך כדי ללמוד מהחוויה עלינו להיות מסוגלים לשאת מרווחים, חללים, רִיק. האדם עשוי להרחיק את הכאב בעזרת פסבדו-הסברים סיבתיים ובאמצעות הגדרות נוקשות המאפשרות אשליה של ידיעה, אך לכך יש מחיר כבד. כפי שמתאר זאת אייגן: "השכנוע העמוק של האדם בכך שהוא יודע את מה שאינו יודע ושעמדתו צודקת, מעצב את החוויה לאורך ערוצים צרים מאוד... מה שנוצר הוא סוג של צפידת מוות נפשית" (עמ' 167). אחד האופנים בהם יכולה להתבטא הפסבדו-ידיעה הוא במה שמכנה אייגן "המצפון הבלתי מוסרי", מצפון המאפיין, בין היתר, פסיכופתים. זהו מצפון המסתמך על תחושת עוול, על רצון של האדם לקבל חזרה את מה שמגיע לו, תוך שכנוע עמוק שכל פעולה שלו מוצדקת על בסיס הפגיעה שהוא חש. המצפון הבלתי מוסרי, הוא טוען, יכול לשמש כסם טבעי המעלים תחושות רעות, אך זאת במחיר של טשטוש המורכבויות הרגשיות והצרת השדה הנפשי.
אופן אחר שבו עלול האדם למנוע מעצמו צמיחה, הפוך מהאופן הקודם שצוין, הוא זה שבו האדם נותן מקום אך ורק להעדר ועושה מאמץ ניהיליסטי להפוך את כל הדברים לחסרי תכלית ופשר, למצוץ מהם את לשד המשמעות ולהותירם כקליפות ריקות. דבר בעולמו של אדם כזה אינו מובן מאליו יותר. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בהתנהגותו של ווקר, מטופל של אייגן, שהיה מרבה להרעים בשכנוע מוחלט: "כולם צבועים. החיים הם תרמית. הכל שקר אחד גדול. אין טעם להשקיע בשום דבר" (עמ' 164).
שוב ושוב חוזר בספר אייגן לרעיון מסוים של ביון, שנדמה שמרתק אותו בעוצמתו. זהו הרעיון של כוח שלילי איום ונורא, חלק של העצמי שלא רק מתנגד להתפתחות ומונע אותה, אלא גם ממשיך לפעול לאחר שהאישיות מושמדת לגמרי, לאחר שהרס את הזמן והמרחב. ברעיון זה ביון חוזר למעשה לאותו כוח הרסני פנימי שתיארו פרויד וקליין ומעצים את האיוּם שבו. ביון מצייר תמונה של חיידק טורף נפשי, כוח אלים וחמדני המבטל את היכולות המנטליות ומאפס ומרוקן את הפעילות המנטלית. במקרה כמו זה של ווקר ניתן לראות התמסרות מוחלטת לכוח. ווקר, אומר אייגן, בחר להשתמש ביכולותיו האינטלקטואליות כדי להצדיק את הכוח ולהוכיח את חוסר התועלת של החיים.
העורק של ויניקוט
ויניקוט מאמין כי כשל מתמיד בטיפול האימהי גורם לפיצוי, ל"ריפוי" עצמי בעזרת דיסוציאציה חמורה של האדם מעצמו ומאחרים. נראה שהתוצאות של דיסוציאציה זו, כלומר החוסר בתחושת ממשות, הקושי לחוות את תחום הביניים, הקושי להתחבר להרגשה של עצמי אמיתי ולחיות מתוכה, הם שמייצגים את המוות הנפשי מבחינתו.
אייגן מציין כי ויניקוט שם דגש על איכות התגובה של האובייקט להיבט ההרסני של חיוּת הסובייקט, כבעלת השפעה רבה על המידה בה יוכל להרגיש חופש וחיוּת. אובייקט ששורד את התקפותיו של הסובייקט בצורה טובה-דיה, סובר ויניקוט, מאפשר לסובייקט לזכות בתחושת ממשות ולהרגיש כי ניתן להשתמש בזולת על מנת לצמוח. הוא מאפשר לו להאמין כי אינו צריך לגרום לעצמו להיות כוזב על מנת להיות עם אדם אחר. משמעות חשובה בהקשר של התפתחות תחושת החופש והחיוּת יש, בעיני ויניקוט, גם ליכולת האובייקט להיענות להווייתו של התינוק ולאפשר לו ללכת בעקבות דחפיו האימפולסיביים, לאפשר לו לחוות אי-אינטגרציה ולהיסחף דרך מצבים מבלי להתאמץ לארגן אותם. עם זאת, ויניקוט סובר כי החיוּת של התינוק עשויה להיות מאיימת מאוד עבור ההורים ויתכן שהם ירגישו צורך לווסת, לרכך או אפילו להמית אותה.
אייגן מדגיש את דבריו של ויניקוט בנוגע להתמסרות הכמעט מוחלטת הנדרשת מהמטפל, על מנת לעזור למטופליו למצוא את דרכם כאנשים חיים. על המטפל הטוב-דיו, כמו האם הטובה-דיה, לעמעם את עצמו, להפוך למותאם ובלתי יצירתי מתוך הזדהות עם המטופלים ועם תהליך העזרה, ובעבודה עם אנשים שעברו תהליכים ממיתיים (וזו נקודה חשובה בעיניי), אם צריך, עליו גם להיעשות מת-דיו. אנשים מתים ומפורקים, אומר אייגן, אינם יכולים לסבול יותר מדי חיים במטפל ועל המטפל לווסת כל הזמן את החיוּת הטיפולית, על מנת שלא להציף מבלי כוונה את המטופל ולעורר בו קנאה וייאוש. עליו להמית את עצמו במידה מסוימת, על מנת שהמטופל ירגיש בטוח מספיק כדי להתעורר יותר לחיים.
אייגן מציע גם התייחסות מעניינת ויוצאת דופן לעצמי האמיתי בהקשר לתחושת המוות. תחושת העצמי האמיתי, הוא אומר, יכולה להיות עריצה ואפילו להרוג. כאשר אדם מתייחס לעצמי שלו כאל גרסה סופית, כאשר הוא אינו מאפשר לאמת להשתנות ונאחז בתחושת ודאות לגבי העצמי האמיתי שלו, הוא מחסל את הזרימה הפנימית. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא במקרה של סנדי, אישה שעברה הליך חלקי לשינוי מין ונעשתה לגבר חסר פין. תחושת העצמי האמיתי של סנדי, שיכול היה ליצור בקלות מערכת יחסים לסבית, אמרה לו שהוא גבר שזקוק לאישה הטרוסקסואלית, אך מכיוון שלא העז לחשוף בפני הנשים איתן יצא את העובדה שאין לו פין, הוא הפך להיות בודד ומבודד. סנדי לא היה מסוגל להעלות בדמיונו חיים חלופיים, אפשרויות חוויה אחרות. הוא התעקש על דבר אחד ולכן לא קיבל דבר, מלבד תחושת מוות שהלכה והתפשטה בו. אייגן מאמין, בצדק רב לדעתי, כי "הגאולה, בחלקה, היא למידת האמנות של סטייה מעצמך בזמן הנכון. לעתים מובילה הסטייה מהנתיב לירידה מהפסים, אבל לעתים קרובות האדם פונה לתוך פתחים בלתי נראים ושופך את עצמו לתוכם בכל מאודו" (עמ' 261).
הלב של אייגן
בעיניי מצליח אייגן בספר זה להזרים דם חדש לעורקים התיאורטיים מהם הוא שואב השראה ולגרום לנו להאמין שגם הלב המרוקן והקפוא ביותר יוכל לחזור ולפעום, אם יתמזל מזלנו ונמצא את השילוב המדויק של הרכיבים הטיפוליים להם הוא זקוק.
בתחילת הקריאה סיפרתי לעצמי כי העובדה שאני קורא בספר לאט, במשורה, נוגס ממנו נגיסות קטנות ועוצר, נובעת מרצוני להתענג על טעמו המשובח. ככל שהתקדמתי בקריאה חילחלה בי גם ההבנה שהעולם אליו לוקח אותי הספר, על שפע הדימויים המקאבריים שבו, עלול להיות מחניק וקלאוסטרופובי ושאני זקוק להפסקות לנשימה בכדי שלא לחוות הצפת-יתר רגשית ומחשבתית. אף על פי כן, זהו עולם ששווה מאוד להתמסר אליו, משום שאייגן טובל "יד אחת בחרא, השנייה ביופי, ובעזרת שתי ידיים צומחים מעגלים חדשים שלא ניתן היה לחלום אותם" (עמ' 273). סגנון הכתיבה הייחודי שלו, שהוא לעיתים קרובות מעין זרם תודעה פיוטי המשובץ באפוריזמים נפלאים, מזריק חיים ואנרגיה גם לתכנים הקודרים והאפלים ביותר. כמו ויניקוט, אייגן מקפיד על כך שמילותיו "לא רק יעבירו רעיונות, אלא גם יעוררו חוויה" (עמ' 59), כמו ביון, הוא מאמין ש"פסיכואנליטיקאים מזנקים מוקדם מדי לתוך המדוע" (עמ' 114) ומתעניין לפני הכל במה ובאיך.
על אף שהתמקדתי בסקירה זו בעיקר בחלקו התאורטי של הספר, אין הדבר מעיד על כך שתיאורי המקרה בו אינם מעניינים או מרגשים, נהפוך הוא. ידעתי היטב שאת הרטט שהעבירו בי אתקשה להעביר לקוראי סקירה זו מבלי לצטט פסקאות (במקרה הטוב) או עמודים שלמים (במקרה הטוב יותר), כפי שעשיתי בתקופה האחרונה, באופן כמעט בלתי נשלט, בפני הקרובים אליי.
חשוב לציין שישנה בעיה מרכזית אחת בספר, מבחינתי לפחות, שבאופן פרדוקסלי היא גם הסיבה לכך שהוא כה הקסים אותי. הערפול והחמקמקות שבו, העובדה שהוא כתוב בשפה בלתי-רוויה, המותירה הרבה מקום למחשבה ולהטענת משמעויות אישיות, כל אלו מעודדים לחשיבה עצמאית וכמעט בלתי-מוגבלת. עם זאת, הם עלולים להוביל, לעיתים, גם לתסכול מיותר. מצאתי שבמקומות עמומים מדי עלול היה הטקסט להפוך למעין "רעש לבן", לולא התעקשתי לחזור שוב ושוב על הקריאה.
בשנה החולפת היה לי העונג לקרוא כמה וכמה ספרים נהדרים ואת הרושם שהותירו עליי מקצתם חלקתי עם קוראי מדור זה. עם זאת, כבר זמן רב לא הביא אותי ספר (עיון כמו גם פרוזה) להתאהב ביוצרו. ספרו של אייגן, שדם הלב של מחברו ספוג בכל דף ודף, גרם לי לרצות לחבק אותו, לרצות שיחבק אותי. חיבוק אמיץ וחם, יודע כל מי שטעם בחייו עפר, הוא צידה יקרת ערך בהליכה בגיא צלמוות.