לחשוב 'מחוץ לרחם'
על מקומו של הגבר בעולם הטיפולי ומקומם של האספקטים הגבריים בחדר הטיפול
מתוך: "שיחות", ל"א (1), 2016 (עמ' 18-7)
המאמר מתפרסם באדיבות "שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה"
תקציר: למאמר זה שני מוקדים עיקריים: ראשית, הוא בא לשרטט את חווייתו של הגבר-המטפל בעולם הטיפולי האנליטי שעבר פמיניזציה ולהצביע על האתגרים הייחודיים העומדים בפניו, אתגרים הנובעים מהצורך לענות על מערכת הציפיות המגדרית, הסותרת לעיתים את מערכת הציפיות המקצועית. בנוסף עוסק המאמר בתהליך שעברה הפסיכואנליזה ובו עברו האספקטים הגבריים של הטיפול הדרה ומתוארת החשיבות שיש לאספקטים הגבריים-אבהיים בחדר הטיפול והבעייתיות שיש בהשמטתם מהשיח התאורטי והקליני.
דנה, סטודנטית בת 22, מתיישבת על הכורסא שמולי. כשהתחילה אצלי את הטיפול, לפני מספר חודשים, לאחר שלפני שנתיים סיימה טיפול ארוך אצל מטפלת אישה, הסבירה שבחרה הפעם מטפל-גבר משום ש"התבוססתי איתה מספיק ברגשות וכל האיכסה הזה, עכשיו אני רוצה תכל'ס, רוצה לנוע קדימה".
"הבעיה עם בן הזוג שלי", היא יורה מיד עם תחילת הפגישה הנוכחית, "היא שהוא לא מספיק גבר. איך אני, שהאקס שלי היה טייס מסוקס ומאצ'ו, יכולה לחיות עם בחור שמתעניין בקולקציה החדשה של קסטרו או בספר השירה החדש של רוני סומק?". אני מעביר מבט חטוף על כוננית הספרים שמשמאלי, מרפרף על ספרי השירה ולאחר מכן משפיל מבט על החולצה המעוצבת שבחרתי בקפידה לפני שיצאתי מהבית. אני מגיב לדבריה באמירה אמפתית, בקול רך, כמעט חרישי. אני חושב לעצמי שלעמת אותה עם חוסר הרגישות כלפי בן זוגה, עם הציפיות המוגזמות שיתיישר לפי הרצונות שלה יהיה להסתכן בכשל אמפתי. אני מסיים את הפגישה באיחור כי אני לא רוצה להפסיק אותה באמצע משפט, שמתארך ומתארך ומתארך, לא רוצה לשמוט אותה. אני בקושי מספיק לקחת נשימה עמוקה לפני שהמטופל הבא נכנס לקליניקה. מחשבה מטרידה מהדהדת בראשי: האם אני מספיק גבר בעיניה של דנה? בעיני עצמי? או כפי שניסח את זה אחד המודרכים שלי: "מי הזיז את הביצים שלי?"
מטרת מאמר זה לשרטט את חווייתו של הגבר-המטפל בעולם הטיפולי האנליטי שעבר פמיניזציה ולהצביע על האתגרים הייחודיים העומדים בפניו. בנוסף בא המאמר לעסוק בתהליך שעברה הפסיכואנליזה לאורך השנים ובו עברו האספקטים הגבריים של הטיפול הדרה. אנסה לתאר את החשיבות שיש לאספקטים הגבריים-אבהיים בחדר הטיפול ואת הבעייתיות שיש בהשמטתם מהשיח התאורטי והקליני בימינו.
משמעות המגדר בחדר הטיפול
לפני שנצלול אל עובי הקורה, כדאי לומר כמה מילים על משמעות המגדר בחדר הטיפול. באוקטובר האחרון נכחתי ביום עיון לרגל הוצאת תרגום חדש בעברית לאחד מספריו של תומס אוגדן. בין המשתתפות הייתה האנליטיקאית האמריקאית רייצ'ל פלץ, שדנה בהצגת-מקרה של הפסיכולוגית אביטל סימן טוב אראל שתיארה טיפול באישה צעירה. פלץ סיפרה בכנות, עם תחילת הדיון שלה במקרה, כי הייתה בטוחה עד לפני כשעה שאביטל זה שם של גבר וכי המשיגה לעצמה את הטיפול כריקוד בין גבר ואישה. מעבר להודאה הזו, שום שינוי בדיון שלה במקרה לא ניכר וההתייחסות למגדר של משתתפות הדיאדה לא זכה לאזכור נוסף. מצאתי את הדבר משונה למדי, אך יש לציין כי הרמת הגבה שלי קשורה באקלים הנוכחי של העולם האנליטי, המייחס משמעות חשובה למגדרם של המטפלים.
בפסיכואנליזה הקלאסית, לאור ההנחה הבסיסית כי האנליטיקאי הוא מסך חלק המשמש בפשטות כמראה לעיוותים הטרנספרסיאליים של המטופל, תשומת לב למגדר של המטפל נתפסה כמיותרת* (1). אף על פי כן, גם פרויד עצמו, שדגל והאמין באפשרות לניטרליות אנליטית, תהה לגבי השפעת המגדר על ההעברה וציין, למשל, כי בשל גבריותו, מטופלים-גברים היו מועדים יותר לפתח כלפיו העברה עוינת מאשר מטופלות. בנוסף, הוא האמין כי התנגדויות מסוימות של מטופלות שלו היו קשורות בהיותו גבר וכי המגדר של האנליטיקאי עשוי להשפיע על עוצמתן ואופן התפתחותן של העברות אדיפליות וקדם-אדיפליות (3). המעבר בתאוריה הפסיכואנליטית ל"פסיכולוגיה של שני אנשים" הביאה לבדיקה מחדש של מגדר המטפל כמשתנה פוטנציאלי בטיפול וכוננה אותנו מחדש כאינדיבידואלים בעלי מגדר הנמצאים בדיאלוג אנליטי.
שפירו (4), למשל, היא מאלו הסבורים כי למגדר של המטפל או המטפלת יש השפעה על תפקודו או תפקודה בחדר הטיפול. היא מאמינה כי לנו, המטפלים, כמו לכל יתר בני האדם, ישנה היסטוריה ארוכה של חוויות תואמות-מגדר או בלתי תואמות-מגדר, שלוו בסנקציות חמורות יותר או חמורות פחות מצד הסביבה והשפיעו על האופן בו אנחנו חיים עם המגדר שלנו, על תפיסתנו לגבי מה מגדיר נשיות וגבריות ועל המידה בה אנחנו מרגישים גברים או נשים 'אמתיים'. לדבריה, אנחנו לוקחים את ההיסטוריה הזו שלנו לכל מקום וכמובן גם למפגשים עם מטופלינו. ההיסטוריה המגדרית שלנו חודרת לעבודה האנליטית בין היתר דרך השקפותינו לגבי מה נחשב כהתפתחות נורמטיבית והתנהגות בוגרת נורמטיבית, דרך השאלות אותן אנו שואלים, ודרך התאוריות והנרטיבים שאנחנו בונים עם מטופלינו. נקודה נוספת שמדגישה שפירו נוגעת להבדלים הרגשיים המיוחסים למגדרים השונים, פעמים רבות באופן סכמתי ובינארי. לדעתה המגדר שלנו נכנס לחדר הטיפול גם דרך הניסיונות המאומצים שלנו לשמר ולדבוק בזהותנו המגדרית, להתעקש כי "אני אישה" או "אני גבר". היא סבורה כי ניתן לראות בזהות המגדרית מערכת של עצמי כוזב הנוצרת ומשתמרת על-ידי פיצול.
קרנברג (5) חושד גם הוא שרבים מההבדלים ברגישות המיוחסים לגברים ולנשים נקבעו תרבותית ונופחו מסיבות אידיאולוגיות ושהרעיון של פרויד לגבי דו-מיניות בסיסית הנובעת מהזדהות עם שני ההורים משתקפת בקשת הרחבה של תהליכים הזדהותיים המספקים רגישויות ותכונות 'גבריות' ו'נשיות' למטפלים ולמטופלים משני המינים.
שסגה-סמירג'ל (6) מציינת אף היא, באותה רוח, כי גבריות ונשיות לעולם אינם מופיעים בצורתם הטהורה. כדוגמא היא מתייחסת לתכונה כמו סקרנות, שמחד מהווה תכונה גברית בכך שהיא מבוססת על מציצנות ועל דחף אפיסטומופילי לידיעה הקשורים באיכויות גבריות של חדירה, אך מאידך קשורה בהפנמה של האובייקטים, תכונה המקושרת לנשיות.
פוגל (7) מציג חידוש משלו בנוגע לרעיון הדו-מיניות כשהוא מסביר כי כשם שנשים מחזיקות בפאלוס מטפורי ולכן גם בכוחות ובפוטנציאלים פאליים העשויים להתפתח עם הזמן, כך גם לגברים יש חלל גניטלי פנימי, "חור אפל" כפי שהוא מכנה זאת, עם כוחות מקבילים, הכוללים את הפוטנציאל לרצפטיביות ולסובלנות לעמימות.
הנחת העבודה שלי, כמו זו של רבים וטובים לפניי, היא שאספקטים גבריים ונשיים מתקיימים בכל אינדיבידואל, בלי קשר לאנטומיה שלו או לזהותו המגדרית. אנסה כעת לתאר אספקטים אלה ולהבחין ביניהם.
על "גבריות" ו"נשיות"
פילוסופים סיניים קדמונים, ובראשם זו יאן (Zou Yan), שפעל במאה השלישית לפנה"ס, התייחסו לשינויים כנובעים מהטבע הדואלי של כל הדברים ומהאינטראקציה בין שני האספקטים המשלימים שלהם: היין- האספקט הנשי, האפל והרצפטיבי, והיאנג- האספקט הגברי, הבהיר והאסרטיבי. כל אחד מאספקטים אלו זקוק לשני כדי להגדיר את עצמו ומגשים את עצמו על-ידי הגשמת האחר. באופן דומה, פיזיקת הקוואנטים מסבירה שינויים כתוצאה של תנודות בין שני אספקטים המהווים את הקיום ברמתו הבסיסית ביותר, הסאב-אטומית: החלקיק והגל. החלקיק, שניתן לראות בו כמייצג את האספקט הגברי של הנפש הוא מוצק ובעל צורה, זהות ומיקום ואילו הגל, שניתן לראות בו כמייצג את האספקט הנשי של הנפש הוא פוטנציאל עם מספר לא מוגדר של אפשרויות למימוש (8).
באותה רוח, המתייחסת לאספקטים הגבריים והנשיים כניגודים משלימים, ניתן לאפיין את הגברי כמתקשר לפנייה החוצה ואילו את הנשי לפנייה פנימה; את הגברי כמתקשר לגבולות, צורות והגדרות ברורות ואילו את הנשי לעמימות או לנזילות של גבולות, צורות והגדרות;את הגברי כמתקשר לחדירה ואת הנשי לקליטה (רצפטיביות); את הגברי כמתקשר לפירוק (דה-קונסטרוקציה) ואת הנשי להרכבה (קונסטרוקציה) וסינתזה; את הגברי כמתקשר להיפרדות ומובחנות ואת הנשי להכרה, אינטגרציה ואיחוד; את הגברי כמתקשר לאובייקטיביות וחשיבה ואת הנשי לסובייקטיביות ורגש; את הגברי כמתקשר לעשייה (doing) ואת הנשי להיוֹת (being) (7). בעיניי אין ספק כי איזון דיאלקטי בין הגברי והנשי נחוץ עבור התפתחות פסיכולוגית וכי בצורה מבודדת כל אחת מהאופניות עלולה להיות בעייתית.
מקוויליאמס (9) מבחינה בהקשר הטיפולי בין עמדה אנליטית 'אימהית' של התמסרות (devotion) – כזו המייצגת זמינות רגשית, קבלה של המטופל ונכונות להיות אתו במערכת היחסים כל עוד הוא נזקק לנו, לבין עמדה אנליטית 'אבהית' של יושרה (integrity) – כזו המייצגת יכולת לעמוד לבד, להתעקש על בחינה-עצמית כנה ולהכיר באמיתות כואבות. אמנות הפסיכואנליזה, מבחינתה, היא לדעת באופן אינטואיטיבי מתי לבטא עמדה אימהית ומתי לבטא עמדה אבהית, כאשר הטון בו ניתנים הפירושים והנוסח בו הם מועברים (וגם, הייתי מוסיף, האינטונציה ושפת הגוף המלווים אותם) קובעים במידה רבה כיצד תיתפס עמדת המטפל. התייחסות למשאלה רגרסיבית, למשל, יכולה להיות מנוסחת באופן אבהי כ"נראה מהאסוציאציות שלך שאתה רוצה להיות התינוק שלי", או באופן אימהי יותר כ"אולי אתה מקווה שאוכל לדאוג לך באופן טוטאלי כמו שאימא אוהבת מטפלת בתינוק".
אנליטיקאים אבהיים, מאפיינת מקוויליאמס (9), הם כאלה המדגישים, בין היתר, פירושים, קונפרונטציות ובדיקה שיטתית של הגנות ואילו אנליטיקאים אימהיים הם כאלה המדגישים החזקה, ביטויים של הבנה והדהוד אפקטיבי. לדבריה, מטפלים אבהיים תופסים את מטופליהם כאינדיבידואלים פעילים המחיים שוב ושוב מחדש, בחזרה כפייתית, את הדילמות הלא מודעות שלהם. לעומת זאת, מטפלים נשיים נוטים לתפוס את מטופליהם ככאלו המגיבים לכשלים הוריים ורואים בהם אינדיבידואלים פגועים הזקוקים לתשומת לב לפצעיהם לפני שיוכלו להמשיך בהתפתחותם. מטפלים אבהיים מדגישים גם את חשיבות הגבולות והמומחיות של האנליטיקאי, את חשיבות ההימנעות מהעברה-נגדית 'מזהמת', דחיית סיפוקים דחפיים וגירוי של התפתחות האגו, בעוד שמטפלים אימהיים מדגישים לדבריה את גמישות הטכניקה, את האינטואיציה, את היכולת להבנה עמוקה באמצעות תגובות ההעברה-הנגדית ואת הפונקציה של האנליטיקאי כאגו-מסייע.
בהקשר זה חשוב לציין כי השאלה אילו אלמנטים בטיפול הפסיכואנליטי הם "גבריים" או "נשיים", "אבהיים" או "אימהיים", אינה כה פשוטה ותלויה במידה רבה בהשקפה התאורטית ממנה אנו ניגשים לנושא. קלייניאניים, למשל, טוענת מגוויר, מניחים פעמים רבות שהאספקה של סטינג קבוע הכולל מיקום בלתי-משתנה וגבולות-זמן ברורים מהווה פונקציה אימהית המסייעת למטופל להפנים אובייקט אימהי מכיל ובטוח. באופן דומה הם מניחים שפירושים מחזקים את יכולתו של המטופל לעבד ולהבין חוויות רגשיות, יכולת הנתפסת כאימהית. להבדיל, מפרספקטיבה נאו- פרוידיאנית ניתן, לדברי מגוויר, לראות את היכולת האימהית של המטפל ככזו המעודדת רגרסיה, בעוד שהיכולת האבהית כוללת פירושים חודרים והצבת-גבולות. על-פי מסורת זו האב מקושר לרכישת השפה ולאספקת הדרך ליציאה מאשליית הסימביוזה המוקדמת עם האם (10). על כל פנים, נראה לי שהשילוב הדיאלקטי בין היין והיאנג, בין ה'חלקיק' ל'גל', בין האבהי והאימהי, הוא חיוני אם ברצוננו להוליד שינוי אמיתי וארוך טווח אצל מטופלינו.
מחיקת הנשי והאימהי מהפסיכואנליזה
כאמור, בתחילת דרכה החשיבה הפסיכואנליטית לא ייחסה חשיבות רבה למגדר וגרוע מכך, הנשיות הושמה ללעג ולקלס ונחסמה האפשרות לאותה סינתזה חשובה בין הנשיות והגבריות אליה התייחסתי קודם לכן.
בראשית היה פרויד. תפיסותיו של אבי הפסיכואנליזה לגבי נשים ונשיות, תפיסות המושפעות מן הסתם מהתקופה בה הוא חי ומהאווירה התרבותית בתוכה הוא פועל, אך גם מן ההיסטוריה האישית שלו (יחסיו המורכבים עם אמו, למשל) משמרות את הרוח הפטריארכלית של זמנו, המניחה מראש את שוליותה של האישה ביחס לגבר. פרויד מזועזע מהמחשבה שאישה יכולה להיות בעלת מקצוע ולהשתכר כמו בעלה ורואה את מקומה של האישה בבית ויש הסוברים כי גם חשיבתו התאורטית מאופיינת במיזוגיניה ובמטרופוביה** (12). תאורטיקניות פמיניסטיות כמו גיליגן וצ'ודורו מציינות כי פרויד מתאר נשים כילדותיות, מסורסות ותלותיות ובעלות יכולת מוסרית לוקה בחסר בהשוואה לגברים (13). הוא מתייחס אל התפתחותן כמעוכבת וחלקית ביחס לזו של גברים וכותב כי "גבר בשנות השלושים עושה רושם של אדם צעיר, של מי שעיצוב אישיותו עדיין לא בא לידי גבר, ואנו מצפים שינצל את מלוא האפשרויות הנפתחות בפניו באנליזה. מנגד לעיתים קרובות אישה בת אותו הגיל מפחידה אותנו בנוקשותה הנפשית ובמיעוט הכושר שלה לתמורות" (מצוטט אצל 12). כותבות פמיניסטיות מציעות, בשונה מפרויד, כי הבעיות המאפיינות נשים אינן תוצאה של פגמים פנימיים אלא תוצאה של פגמים חברתיים חיצוניים, תוצאה של חברה שעוצבה על-ידי גברים ואינה מעריכה ותומכת, לא כל שכן מעודדת, את הצרכים העזים יותר של נשים בחיבור והתקשרות (13).
יחסו של פרויד אל האם גם הוא בעייתי ומזלזל. פלגי-הקר (12) טוענת כי בתיאוריה שלו על התסביך האדיפלי הוא מבצע תהליך מחיקה אקטיבי של האם וממצב אותה "כאובייקט ריק וחלול, כפי שהיא מופיעה מנקודת מבטו של הגבר שרק הפאלוס שלו הוא היכול למלא אותה ולהעניק לה משמעות" (עמ' 22). בהתאמה, מאמין פרויד כי האב הוא המשפיע העיקרי על אופיו של האינדיבידואל ותורתו מתעצבת בהתאם להנחה בסיסית זו. רק ב-1932, עם פרסום ספרה של מלאני קליין - The Psychoanalysis of Children, מתחילה חשיבותה של האם בהתפתחות האישיות לקבל הכרה. התיקון שהחל עם קליין מביא רוח חדשה, חשובה ומשמעותית לשדה הפסיכואנליטי, אולם כפי שאראה בהמשך רוח עזה זו מביאה איתה גם בעיות לא פשוטות עבור גברים העוסקים בתחום, כמו גם לתחום עצמו. האספקטים הגבריים-אבהיים עברו לדעתי עם השנים תהליך של הדרה או, אם תרצו, דיסוציאציה ומקומם בתאוריה ובטכניקה הפסיכואנליטית הלך ונעלם. למיעוט העיסוק באב, אומרת בן-ארי סמירה (14), עשויות להיות השתמעויות אפיסטמולוגיות וקליניות מטרידות. "ככל שממעטים לעסוק בפיתוח החשיבה על האב ומותירים את האבהות כמהות כללית ועמומה, כן מצמצמים את מקומו בתיאוריה הקלינית" (עמ' 25). אני סבור שהדברים נכונים גם לגבי גברים וגבריות באופן כללי. על כל פנים, הדרה זו של הגבריות והאבהות קשורה, לדעתי, בפמיניזציה שעברה הפסיכותרפיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט. אך לפני שאתייחס לתהליך גלובלי זה, ארצה לחלוק מעט מחוויית הפמיניזציה הפרטית שלי.
קצת היסטוריה אישית
את ספסל הלימודים במגמת הפסיכולוגיה הקלינית חלקתי עם תשע נשים צעירות, ללא אף סטודנט אחר באופק. על אף שבהתחלה הרעיון שאהיה זכר-אלפא, גבר יחיד וחסר מתחרים קסם לי, מהר מאוד גיליתי שהפנטזיות על הרמון משלי היו חסרות שחר. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי חש כמי שנושא על כתפיי את העולם הגברי כולו ובחווייתי שימשתי מושא להשלכות, רבות מהן שליליות למדי, של חברותיי ללימודים. לא פעם נדמה היה לי כי אני נתפס על-ידי עמיתותיי כלא רגיש, לא אמפתי, תוקפני וכהנה וכהנה סטראוטיפים. להבנתי הביטחון היחסי שלי ביכולותיי הטיפוליות פורש לעיתים כיהיר ושחצני והיו שראו בסירוב שלי לבכות בפומבי כרדידות רגשית או כקשיחות גברית טיפוסית.
באותם ימים התחלתי את הכשרתי המעשית בתחנה לטיפול בילדים ונוער. התחנה התאפיינה ברוח נשית חזקה, שנבעה הן מכך שלנשים היה רוב מחוץ בצוות והן מכך שאת התחנה ניהלה אישה דומיננטית ורבת עוצמה. הרוח הנשית שנשבה בתחנה התבטאה, בין היתר, בסמינרים שהועברו בה ועסקו במצבים מנטליים ראשוניים, אבל יותר מכל בשיח שאפיין את הישיבות בתחנה, כמו גם את שיחות החולין במסדרונותיה. מצאתי את עצמי נבוך מהדיבורים האינסופיים, המטאפוריים כמו גם הקונקרטיים, על השדיים והרחם (היה נראה שחצי מהנשים בצוות היו בהריון או לאחר חופשת לידה באותה תקופה), מרגיש כאילו נקלעתי בטעות לשיחת בנות.
לקראת סופה של שנת הלימודים הראשונה הרגשתי חבוט ומרוט כמי שניסו לסרס אותו עם מספריים שלהב אחד שלהן הוא פסיבי והשני אגרסיבי. עלה בראשי אז דימוי ויזואלי שחלקתי עם מדריכתי באותה עת, דימוי מתוך הסרט 'הדייר' ((The Tenantשל רומן פולנסקי. בסרט עובר פולנסקי, להלן הדייר, לדירה בבניין משותף בפריז שבו חיים שכנים מוזרים. הוא מחליף את הדיירת שלפניו, אשר בתחילת הסרט אנו נחשפים אליה, מגובסת מכף רגל ועד ראש ומבועתת, ולמדים שהיא קפצה מסיבות לא ברורות ממרפסת הדירה אליה הוא עומד לעבור. במהלך הסרט סובל הדייר מסדרה של התנכלויות מסתוריות מצד הדיירים, שנדמה כי הם עושים יד אחת כדי לגרום לו לאבד את שפיותו. בשיאו של הסרט, וזהו הדימוי שחלקתי עם מדריכתי, נראה הדייר חובש פאה נשית, עוטה שמלה, מורח שפתון על שפתיו וקופץ ממרפסת הדירה אל מול השכנים המוחאים כפיים בעידוד ובשמחה. הטרנספורמציה הושלמה - עכשיו הוא זהה לדיירת הקודמת.
הפמיניזציה של הפסיכואנליזה
עם השנים הפך תחום הפסיכותרפיה להיות מאוכלס ברובו הגדול בנשים. גברים, מצער לומר, פשוט נטשו את התחום. בארה"ב, למשל, פחות מ-20% מהסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה, עבודה סוציאלית קלינית או ייעוץ הם גברים (15). אחד הגורמים לכך הוא הגורם הכלכלי: המקצוע הפך פחות מתגמל כלכלית וגברים רבים פרשו מהמסלול הטיפולי לטובת מקצועות מכניסים יותר, לא מעט בשל העובדה שמצופה מהם, גם בימינו, להיות המפרנסים הראשיים במשפחה. סיבה נוספת היא הירידה במעמדם של מקצועות בריאות הנפש ובפרט הפסיכולוגיה הקלינית, שהפכה להיות אחת מיני מקצועות טיפולים רגשיים פרא-רפואיים (טיפול באומנות, ברכיבת סוסים, בצילום וכיוצא בזה). אך זה אינו כל הסיפור. לדברי דיאמונד (15) הדוואליואציה של הגבריות הארכיטיפלית על-ידי נשים, בתוך ומחוץ לתחום בריאות הנפש, מהווה אף היא גורם משמעותי בנטישת גברים את המקצוע. לכך הייתי מוסיף את השינויים בתאוריה ובטכניקה שעבר התחום והפסיכואנליזה בפרט, אולי כתוצאה מאותה דוואליואציה.
פרוידנברגר (16) מספר שרבים מהמטפלים הגברים בדורו (הוא החל את הכשרתו ב-5819) בחרו בתחילה לעבוד עם המסגרת הפרוידיאנית. לדבריו, זוהי מסגרת המחזקת את התכונות המסורתיות המיוחסות לגברים באמצעות הציפיה כי המטפל יתמקד בשיקוף תחושות המטופל בלבד ולא ייתן שום סימן לתחושותיו האישיות, ייראה חזק וישמור על שתיקה. עם השנים, בהתאם לרוח הזמן, בעקבות המהפכה הפמיניסטית שהתחוללה והשינויים החברתיים שעברה המשפחה ובאופן שמשקף את אלו (16), עברה הפסיכואנליזה שינויים והדגש בתפיסה הטיפולית הוסט מ"חוק האב" ל"חיק האם" (17). בהתאם לכך, גם המטאפורות הקשורות בהתערבויות אנליטית השתנו. השימוש שעשו האנליטיקאים הקלאסיים בשפה של התגנבות, אלימות וכיבוש השפיע על האינטראקציות בין המטפלים למטופלים (שהיו בעיקר מטופלות), אינטראקציות שהתאפיינו באופי פטרנליסטי ושבהן העליונות והדומיננטיות של האנליטיקאי הודגשו לעומת הנחיתות והכניעות של המטופל. מאז, הרבה בזכות אסכולת יחסי האובייקט הבריטית, השתנו כאמור המטפורות הדומיננטיות וכעת הטיפול מומשג פעמים רבות כמזין והפירושים כמספקים ומשביעים. נדמה לי כי המטוטלת נעה בקיצוניות והשפה הפטרנליסטית הפכה מטרנליסטית, חדר הטיפול אינו עוד מעבדה או חדר-ניתוח אלא רחם חלופי או 'סביבה מאפשרת', ומה שקורה בהעברה נחשב לצורה של יחסי אם-תינוק (18). אני נזכר בהקשר זה ברתיעה שלי מהדימוי של אחד ממטופליי את הטיפול כ"חדר כושר מנטלי", דימוי שלקח לי זמן להבין עד כמה הוא משמעותי עבור המטופל וללמוד לכבד ולחבב אותו, על אף שהוא חורג מדימוי חדר התינוקות, המוכר והמקובל יותר.
אנדרה גרין (19) טוען כי הרעיון שיחסי האובייקט מתחילים בראשית החיים העלה את השד לעמדה של עליונות. הוא מאשים את באלינט, פיירברן, ויניקוט ובמיוחד את קליין בפמיניזציה של התאוריה הפסיכואנליטית על-ידי הדגשת תפקידה של האם הקדם-גניטלית ויחסי האם והתינוק על חשבון המיניות, שעמדהבעבר במרכז הפסיכואנליזה. קוהון מוסיף שמן למדורה וטוען כי הדגשת השלבים הקדם-אדיפליים בתאוריה גרמה לכך ש"הצלחנו לסרס את האב ולעשות דה-סקסואליזציה לתאוריה; פין האב הפך להיות עוד שד, איבר של חום ותיקון, המעניק ילדים אך לא הנאה מינית" (20, 225p. ).
מבחינת ההטיה של הטכניקה האנליטית לכיוון האימהי, ניתן לציין, בין היתר, כי בעוד שהחל משנות השישים של המאה הקודמת הלכה וירדה קרנו של הפירוש הפסיכואנליטי, לפחות בכל מה שקשור לטיפול בפתולוגיות קשות, והוא הלך ותפס מקום מרכזי פחות בחדר הטיפול (לסקירה בנושא ראו, למשל, 22, 21), ובעוד שהמושג 'התנגדות' הפך בעיני רבים למיושן ובלתי רלבנטי (ראו, למשל, 23, 24), קרנה של החשיפה העצמית הרגשית של המטפל, בעיקר בקרב מטפלים מהגישה ההתייחסותית (ראו, למשל, 25), עלה מאוד. יש הטוענים כי פמיניזציה של המקצוע הטיפולי עלולה להביא פעמים רבות לאוריינטציה רכה מדי, פסיבית ותמיכתית שבה גבולות ברורים ויציבים, אבחנה, ועימות (קונפרונטציה) חסרים באופן משמעותי (51) ונדמה לי כי פעמים רבות במקום לשאוף לתסכול אופטימלי (26) אנו שואפים לסיפוק מקסימלי.
כתוצאה מהשינויים בתאוריה ובטכניקה של הטיפול הפסיכואנליטי, כפי שתיארתי אותם, נדמה שקשה כיום לכלול בדימוי הקולקטיבי שלנו של פסיכותרפיה עמדה גברית או אבהית שהיא חיובית, ישירה, מאשרת, ארוטית ואגרסיבית באופן שהוא משחקי וגם חינוכי (27). אם כך, לא פלא שישנו ניסיון מתמשך, לפחות לתחושתי, לבטל את ההבדלים בין המינים בתהליכי החיברות מדכאי-הגבריות בעולם הפסיכואנליטי, ניסיון שיש בו, אם להסתמך על התאוריה של סשגה-סמירג'ל (28), מן הפרברסיה.
היכן פוגשת הפמיניזציה של המקצוע את המטפל-הגבר? להבנתי היא מעוררת פעמים רבות קנאת-רחם, רצון להיטמע ולהפוך ל"אחת מהבנות" ואולי, כמיטב מסורת התחרותיות הגברית, רצון להיות "יותר אימהי מאימא". באופן אירוני, גברים בעולם הטיפולי חווים את מה שחוו במשך שנים רבות, ובמידה רבה עדיין חוות, נשים מחוץ לעולם הטיפולי. שהרי העולם בו אנו חיים הוא עולם המוגדר על-ידי ערכים גבריים ובמשך שנים דורבנו נשים לפתח סגנון גברי וחוו לחץ לוותר על תכונותיהן הנשיות אם ברצונן להצליח.
מלכתחילה נדמה כי ההנחה הרווחת בחברה היא כי גברים הם פחות כשירים לתפקיד טיפולי. השתקפות של הנחה זו ניתן למצוא, למשל, במחקר מ-1999 שבחן את האופן בו הוצגו פסיכותרפיסטים משני המינים בשישים ושישה סרטים שיצאו לאקרנים החל מסוף שנות השמונים. במחקר נמצא, בין היתר, כי מטפלים-גברים צוירו יותר ממטפלות כבלתי-יעילים, בלתי-מוכשרים וחסרי יכולת לעזור (29). דוגמא עדכנית לאופן המגוחך בו מצטיירים מטפלי-גברים בקולנוע ניתן לראות בסרט 'אופטימיות היא שם המשחק' מ-2012 שבו, לדברי רות נצר (30), המטפל "מתערב בחיי המטופל, מפר את כל כללי הגבולות הטיפוליים ללא סיבה... נראה מטופש לגמרי כשהוא צועק כמו שאר חסידי הכדורגל וצובע את עצמו בצבעי חסידי קבוצת הכדורגל. אין לו אמירה אחת נבונה". סרטים כגון זה משקפים כמובן, אך גם מחזקים, את התפיסה הסטריאוטיפית לגבי גברים כחסרי יכולת בכל מה שנוגע לרגשות ומערכות יחסים (22).פעמים רבות אני משתאה לנוכח העובדה שמטופלים ומטופלות, שקועים במונולוג רגשי, מתייחסים אליי, מבלי משים, בלשון נקבה ("את שומעת? את מבינה?"), כאילו מתקשים להאמין שסוג כזה של אינטימיות, סוג כזה של פתיחות רגשית, אפשרי במחיצת גבר.
נדמה, אם כן, שבעולם טיפולי שבו מחצו ערכים ותפיסות נשיות את האספקטים הגבריים, לא נותרה ברירה לגבר המעוניין להשתלב, להתקדם ולזכות להערכה, אלא לוותר בחדר הטיפול על מאפייניו הגברים. הדברים מקבלים ביטוי כבר ברמה החיצונית והשטחית ביותר: יש הטוענים כי מטפלים-גברים רבים מאמצים מראה חיצוני ניטרלי מבחינה מגדרית. על-פי טענה זו מעטים ביותר מראים באופן גלוי סימנים תרבותיים לגבריות והרוב נוטים להשתמש בסימנים המשדרים רכות (31). נדמה לי כי יש באקט זה, אחד מיני אקטים רבים של סירוס-עצמי בהם עלול לנקוט המטפל-הגבר, גם ניסיון לשדר מסר מרגיע: "אנחנו לא שייכים לקבוצה ההיא. אנחנו, בניגוד לכלל הגברים, ניחנו בתכונות מיוחדות ההופכות אותנו לראויים לטפל".
יש הטוענים כי הרבה מהזמן בהכשרה הראשונית של המטפל-הגבר מוקדש לאי-למידה של הרגלים של ריחוק רגשי ואיפוק שלמד לאורך השנים. על המטפל-הגבר, לדידם, ללמוד להיות יותר נשי (32). ובכן, הגיע הזמן לשאול באופן גלוי וללא חשש, האם יתכן כי יש בסיס לאמונה הרווחת שנשים מתאימות יותר לתפקידים טיפוליים?
הבדלים בין מטפלים ומטפלות
האמת היא שאין שום בסיס חד-משמעי, לפחות מבחינה מחקרית, להנחה שמטפלות מספקות טיפול מוצלח יותר ממטפלים. על אף שנערכו בשנים האחרונות מחקרים רבים בנושא (ראו, למשל, 33,34,35), ישנן בעיות רבות המקשות על הסקת מסקנות מהם ובראשן העובדה כי המשתנים שנכללו במחקרים הם כה רבים, עד שקשה לפרש את הנתונים ולערוך השוואות. המחקרים השונים כללו מטפלים מכל מקצועות הטיפול הנפשי, בשלבים שונים של הכשרה ומומחיות. קריטריונים רבים, שונים ומשונים, שימשו על מנת לבחון את התהליך הטיפולי ואת תוצאותיו והטיפולים היו שונים באורכם, בסוגם ובגישה התאורטית שאפיינה אותם, מה שמקשה מאוד על האפשרות לערוך שיחזור (רפליקציה) שלהם. יש הטוענים כי למעשה אין אפשרות לחקור את השפעת המגדר על תוצאות הטיפול הפסיכותרפי (36).
ובכן, אם אי אפשר להגיע למסקנות לגבי הבדלים בתוצאה הטיפולית, מה לגבי הבדלים בתהליך הטיפולי? לדברי דיאמונד (37) מרבית הכותבים מסכימים כי הן מטופלים והן מטופלות יפתחו העברה אדיפלית אימהית ואבהית, חיובית ושלילית, הן כלפי מטפלים והן כלפי מטפלות. עם זאת, הקונצנזוס הוא שהמגדר מהווה כוח מארגן המעורר פנטזיות מודעות ובלתי-מודעות ספציפיות, מסייע להתנגדויות או מעכב אותן ומשפיע על הרצף בו קונפליקטים פסיכוסקסואליים מתעוררים ומופעלים בזירת ההעברה. למשל, נמצא כי מטופלות המצויות בטיפולו של מטפל-גבר נוטות להתקדם אחורה מבחינה התפתחותית, מסוגיות אדיפליות לכאלו שהן קדם-אדיפליות, בעוד שגברים המצויים בטיפול אצל מטפלת אישה יצללו ישר להעברה אימהית קדם-אדיפלית והעברה אדיפלית תגיע בשלב מאוחר יחסית בטיפול ולרוב בעוצמה פחותה. על כל פנים, ההנחה הרווחת היא כי ככל שהאנליזה מתמשכת לאורך זמן ומעמיקה, מרחב האשליה הטרנספרנסיאלי יגדל ביחס הפוך להשפעת המגדר הקונקרטי וזה יאבד מחשיבותו. אף על פי כן, חשוב לציין כי ישנו ויכוח סוער בספרות לגבי השאלה האם העברות ארוטיות ואבהיות נוצרות בכלל אצל מטופלים-גברים עם מטפלות (38). זהו נושא חשוב שארחיב עליו בהמשך.
במחקר מעניין, גם אם לא נטול בעיות מתודולוגיות, מחקר שבו נסקרו פגישות הדרכה עם קנדידטים, מצאה מאן (1) כי מטפלים-גברים נטו פעמים רבות להציע התערבויות סגורות, לחוות קושי עם אי-ודאות ולהישמע יותר סמכותיים ממטפלות. הבנותיהם את התהליך הטיפולי נטו להיות מנוסחות במונחים קוגניטיביים יותר מאלו של מטפלות והאקלים הרגשי בחדר נטה להיות מוזכר פחות באופן ספונטני. חוסר סבלנות כלפי חוסר אונים ותלות היו ניכרים אצל המטפלים הגברים והם נטו להשתמש בהומור ביתר נוחות וביתר יעילות ביחס לקנדידטיות, אם כי לעיתים ההומור נטה להיות עוקצני ופוגעני במידת-מה. בהינתן האפשרות לבחור אם להתמקד במשאלתו של המטופל לרכות או בכעסו על כך שזו נמנעה ממנו, נטו המטפלים-הגברים להעדיף להתמקד בכעס. מאן מסכמת את ההבדלים בין המינים בכך שמטפלים נוטים להיות חדים יותר בהתערבויותיהם, לעומת מטפלות הנוטות להתערבויות פתוחות ופחות חד-משמעיות. בנוסף, בעוד שמטפלות נוטות להסתמך יותר על רגש, מטפלים נוטיםלהסתמך יותר על תאוריה כאשר הם מנסחים את התערבויותיהם. כמו כן, למטפלות רגישות מיוחדת לתקשורת בלתי-מילולית וניתן להאשים אותן בנטייה להיות מטפחות מדי (too nurturing), בעוד שאת המטפלים ניתן לבקר על ההסוואה של סרקזם בהומור.
קרטר (32) טוענת גם היא כי מטפלים פועלים על בסיס קוגניציה ואילו מטפלות פועלות על בסיס רגשות. מטפלים-גברים קולטים במהירות, לטענתה, את הקשיים הקונקרטיים של מטופליהם וכמעט מיד מתחילים לחשוב על אפשרויות התמודדות. לרוב, לדבריה, יש להם קושי עם התנגדות המטופל לשינוי כאשר זו מבוטאת באופן בלתי-רציונלי, בדמעות ובהצהרות על חוסר-אונים. הבדלים אלה בין מטפלים ומטפלות, אם יוצאים מתוך הנחה כי אינם מושתתים על בסיס ביולוגי דטרמיניסטי, ניתן לייחס לגורמים פסיכו-חברתיים ופסיכודינמיים, חלקם מאתגרים מאוד. בשלב זה ארצה אתמקד באתגרים העומדים בפני גברים העוסקים בטיפול.
האתגרים העומדים בפני הגבר המטפל
על אף שהחברה ממשיכה לעצב בנים באופן התואם תפיסות מסורתיות של גבריות, בסיטואציות רבות התנהגויות גבריות מסורתיות הופכות כיום פחות ופחות מותאמות. הציפיה מגברים בימינו היא לתרום למערכות היחסים שלהם, להיות חמים ודואגים ולתמוך בילדיהם ובבנות הזוג שלהם – התנהגויות שלא בהכרח לימדו אותם במהלך התפתחותם. חלק מהגברים חווים בלבול סביב ההבדלים בין ההתנהגויות המצופות מהם לבין אלו שנלמדו במהלך החיברות לתפקיד הגברי, מתקשים למצוא איזון וחשים בושה וחוסר יכולת להתמודד עם השינויים שהחברה דורשת כיום. מצב זה של בלבול ובושה זכה לכינוי 'קונפליקט תפקידי מגדר'. קונפליקט זה עולה ביתר שאת אצל פסיכותרפיסטים גברים (39), ובעיקר אלו המשתייכים לעולם הפסיכואנליטי, החברים בשתי מערכות במקביל: מערכת המגדר (הכוללת את התחום התוך-נפשי, הבינאישי, החברתי-תרבותי והביולוגי) והמערכת הפסיכואנליטית המקצועית, כשלכל אחת מהן דרישות שונות המצויות לא פעם בסתירה.
במאמר ששמו "היתרונות שבלהיות מטפלת אישה" טוענת קרטר (32) כי בגלל ציפיות התפקיד השונות מבנים ומבנות, התפקיד הטיפולי הוא טבעי יותר עבור נשים. עזרה לזולת ברמה הרגשית נתפסת לרוב כפעילות נשית יותר מאשר גברית. במהלך התפתחותן מלמדים בנות כי רצוי שהן יתעניינו באנשים וביחסים וניתן להן יותר חופש לביטוי רגשי מאשר לבנים. הבנה, הזנה והיענות מוערכות ומתוגמלות אצל נשים. בנים, לעומת זאת, הרבה פחות מתוגמלים על ביטוי רגשותיהם. הם מקבלים תגמולים חיוביים על חוזק, כלומר על שליטה רגשית, ועל התמודדות עם "דברים" לעומת התמודדות עם אנשים ומערכות יחסים. גברים העובדים במקצועות טיפוליים מסתכנים, אם כן, בכך שייתפסו על-ידי סביבתם כשונים מ'גברים אמתיים', המאשרים על-ידי עבודה ב'מקצוע גברי' לא רק את זהותם הגברית, אלא גם את ההטרוסקסואליות שלהם. חשוב לזכור בהקשר זה כי ההעדפה המינית נחשבת לחלק משמעותי מהזהות המגדרית הגברית (40).
לאסקי (41) מציין כי נשים הן סובלניות יותר מגברים להזדהויות הדו-מיניות שלהן. לכן, אפילו כאשר העמדה האנליטית כוללת אלמנטים גבריים, מטפלת לא תחווה לרוב קונפליקטים אגו-דיסטוניים באותה מידה שמטפל יחווה אותם כאשר ייאלץ לפעול באופן הקשור בהזדהות הנשית שלו. לדבריו שום אנליזה, טובה ככל שתהיה, לא תוכל לשחרר את הגבר לחלוטין מפחדיו העמוקים והבלתי-רציונליים לגבי סירוס, פחדים המקשים על קבלת המאפיינים הדו-מיניים באישיותו. הוא מאמין כי למטפל בעל זהות גברית יציבה אך לא נוקשה וריבוי של מנגנונים אדפטיביים להתמודדות עם חרדה, יהיה חופש רב יותר להזדהות עם חוויות של היחדרות, פגימות נרציסטית וטרדות אחרות שעשויות להעסיק מטופלות. הוא אף מעלה את הסברה כי הנטייה הגדולה יותר של מטפלים-גברים לחוות רגשות ארוטיים כלפי מטופלות נובעת, בין היתר, מהצורך בהרגעה של הפגיעה הנרציסטית הקשורה בהזדהות עם האישה ומהווה מעין טפיחה עצמית מעודדת על השכם- "אתה עדיין גבר!". טפיחה זו עשויה להיות קריטית לגברים מסוימים משום שגבריות היא ככל הנראה קונפליקטואלית ופרובלמטית יותר מאשר נשיות. נמצא מחקרית כי הזהות המגדרית הגברית היא עדינה ושברירית ולפיכך גברים נמצאים בסיכון רב יותר מאשר נשים לפיתוח הפרעות בזהות המגדרית כמו טרנסקסואליות וטרנסווסטיות וייטו לחוות חרדת סירוס עוצמתית יותר מאשר נשים (42). בגרעין הזהות המגדרית הגברית מובנית תחושה מוקדמת ולא-מודעת של אחדות ראשונית עם האם, כלומר תחושה של נשיות, שבאופן מתמשך מאתגרת ומפחיתה מתחושת הגבריות של הזכר. בשל חוסר בדמויות גבריות להזדהות ואהבה, עבור גברים רבים הלמידה איך להיות גבר הופכת להיות למידה איך לא להיות אישה או איך לא להיות נשי (43).
פולאק (44) מאמין כי בנוסף לבלבול המתמשך והלא-מודע אצל גברים לגבי זהותם המגדרית, הם גם עשויים לסבול מכאב טראומטי הנובע מכך שההיפרדות מהאם התרחשה טרם זמנה, מבלי שהאב לקח על עצמו תפקיד מטפח nurturing role)). כאב זה גורם להם להתגונן מפני דחפים לאינטימיות וקירבה. ההשפעה של הטראומות ההתפתחותיות הללו, לדעתו, היא שמטפלים-גברים עלולים להדגיש הדגשת-יתר אידיאלים של עצמאות או הסתפקות-עצמית, לראות בהם סימנים לבריאות נפשית ולזלזל בצרכים בתלות.
אחד ממאפייני ההעברה-הנגדית הטיפוסי יותר לגברים ופוגע ב"כישרון האימהי" שלהם, לדברי שסגה-סמירג'ל (6), הוא הפחד מהתמזגות, הפחד להיבלע על-ידי רחם חמדני ולהיטמע בתוכו. ויין (45) מסביר כי החשש של המטפל-הגבר מפני התמזגות עלול להוביל לתגובות שליליות להעברה של המטופל, תגובות הכוללות: 1. אבחון שיפוטי שלו כאינפנטילי, פרברטי, קומפולסיבי וכיוצא בזה; 2. העדפה של פירושי העברה גנטיים (פירושים של שם-ואז) והימנעות מפירושים של כאן-ועכשיו; 3. התמקדות בתמות אדיפליות, מיניות וכאלו הקשורות בדיפרנציאציה מהזולת והתרחקות מתמות הקשורות בארוטיקה מוקדמת וראשונית; 4. התמקדות רבה בהעברה והימנעות מעיסוק בהעברה-הנגדית; 5. פספוס האפשרות ששעמום, אפאתיות או ריקנות אצל המטפל מאותתים על נסיגה קאונטר-טרנספרנסיאלית שלו ולא על משהו בחוויה הרגשית של המטופל.
בעוד שויין טוען, כאמור, שמטפלים-גברים יירתעו מהקדם-אדיפלי, לאסקי (41), שגישתו היא נאו-פרוידיאנית, סבור שאלו דווקא יעדיפו ויצליחו ביתר קלות להתמודד עם העברה אימהית קדם-אדיפלית, או ליתר דיוק קדם-פאלית, בשל פעילות ההגנות שלהם מפני חרדת סירוס הקשורה בשלב הפאלי. על כל פנים, ניתן להבין מסקירת ספרות קצרה זו, כי מהבחינה המגדרית התפקיד הטיפולי עשוי להיות מאתגר, ואפילו מערער, עבור הפסיכותרפיסט הגבר ועלול במקרים מסוימים להוביל לפגיעה בתפקודו המקצועי.
כעת אפנה לנושא המרכזי השני בו עוסק מאמר זה והוא חשיבות האספקטים הגבריים-אבהיים בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה הפסיכואנליטית.
חשיבות האב
לפני שאדון בצורך במתן מקום לאספקטים הגבריים-אבהיים של המטפל או המטפלת בחדר הטיפול, ברצוני להתייחס לנושא הקשור לכך באופן הדוק והוא חשיבות האב עבור ילדיו, חשיבות שבמשך שנים רבות נשתכחה והפכה אותו, לדברי בן-ארי סמירה (14), ל"סמוי מעין". אנחנו נוטים לדבר רבות על 'האם הטובה-דיה', אך מה לגבי 'האב הטוב-דיו'? אם לצטט את מילותיו האלמותיות של יהורם גאון בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית 'קרובים קרובים'- "זה שאימא יש רק אחת זה לא אומר שאבא יש כמו זבל".
ראשית לכל, חשוב לציין כי אימהות ואבות אינם זהים, וככל הנראה טוב שכך. ממצאים רבים מעידים כי אבות ואימהות מתנהגים באופן שונה עם ילדיהם וכי הילדים מנסים להפיק תגובות שונות מכל אחת מהדמויות ההוריות. אם לסכם זאת בקצרה, אימהות נוטות לשכך ולהרגיע ואבות נוטים להמריץ ולגרות (9). ויתור על כל אחת מפונקציות הוריות אלו עלול להיות הרה-אסון, אך במסגרת זו אתמקדבחוסר בפונקציה האבהית. לדברי קירשנר (46) אנליטיקאים רבים הציעו כי שיבוש כלשהו ביצירת המבנה המשולש הראשוני של אם-אב-ילד נוטה לחזק את הפנטזיות הדיאדיות של הפעוט על אם אומניפוטנטית וכתוצאה מכך פוגע באינטגרציה של משאלות אגרסיביות עם משאלות ליבידינליות, בדימוי העצמי, ביכולת לאהבת אובייקט ובהשקעה הרגשית בתהליכי חשיבה מופשטים. גם מתורתו של לאקאן משתמע כי כל פגיעה בתפקיד האבהי עלולה להוות מקור משמעותי לפסיכופתולוגיה. עבורו, 'שם האב' הנו סמל הסמכות המחוקקת והמענישה. זהו עקרון שגדול מהאב האישי, המקביל לאב הארכיטיפי עליו דיבר יונג ומכיל את הערכים, החוקים, הכללים, הנורמות, המוסר והאתיקה כולה (47). לדידו של לאקאן האב הוא זה שמסייע לילד להכיר במציאות, להכיר בהבדלים בין המינים ובין הדורות, בעוד שהאם מקושרת מבחינתו לתלות חסרת-אונים ולפיתוי מסוכן לאשליה פסיכוטית (10).
אך כוחו של האב אינו רק בהגנה מפני פסיכופתולוגיה. החל משנות ה-70 של המאה הקודמת החלו התיאוריות הפסיכולוגיות לייחס מקום רב יותר לאב כהורה חשוב ובמקביל החלה חקירה אמפירית של השפעות האב (14). מתוך חקירה זו עלו ממצאים המעידים על כך שאזורי השפעה שנחשבו בעבר כשייכים אך ורק לתחומה של האם יכולים להיחשב גם כאבהיים. התפקיד המשני שיוחס לאב נתפס יותר ויותר כתופעת לוואי תרבותית של מבנה המשפחה המסורתי, בה הוערך האב בעיקר בשל יכולותיו האינסטרומנטליות והכלכליות ולא בשל יכולתו לספק הזנה רגשית וטיפוח בבית. מסתבר כי האב הקדם-אדיפלי, מעבר לתפקידו כמי שמאפשר ומעודד תהליכים התפתחותיים כמו היפרדות ומובחנות, ביסוס זהות מגדרית ולימוד שליטה בדחפים, הוא אב אהוב ונחוץ באופן שאינו קונפליקטואלי. האושר שבאיחוד האוהב, אושר שיוחס בעבר לדיאדת האם והילד בלבד, מוכר יותר ויותר כיסוד חשוב ביחסי האב וילדו. ההשפעה העמוקה של תחושת הילד כי הוא אהוב על ידי אביו ממשיכה אתו בבגרות ומספקת תחושה של בטחון בעולם. באופנים רבים אבות עשויים גם להיות זולתי-עצמי משמעותיים בחיי ילדיהם ולספק בשלבים שונים בהתפתחותם את הצורך בשיקוף והאדרה (48). אם כן, ניתן לסכם ולומר כי הן מפרספקטיבה קדם-אדיפלית והן מפרספקטיבה אדיפלית ניתן לראות כי האב מספק תמיכה לצרכים התפתחותיים חשובים עבור הבן (46).
על אף שהדיון הפסיכואנליטי ביחסי אב-בת הוא דל יחסית, בכל-זאת הצטברו עם השנים ממצאים ותאוריות המדגישים גם את חשיבות יחסים אלה עבור התפתחות הילדה. ספילר (49), למשל, טוען כי הילדה זקוקה בתקופה הקדם-אדיפלית לקבלה והזנה רגשית גם מאביה ולא רק מאימה. אלו יאפשרו לה ליצור התקשרויות בטוחות עם שני ההורים ויהוו מודל ליחסיה עם גברים ונשים לאורך חייה. אב המתייחס לילדתו באופן מטפח ומזין רגשית יופנם כאובייקט שלם ריאליסטי ומיטיב. אב אשר יופנם כאובייקט רע בתקופה הקדם-אדיפלית, בשל יחס שאינו טוב דיו או בשל חוסר נוכחות מספקת, יפגע בהתפתחות של בתו באופן משמעותי. הילדה, שתתפוס אותו כאובייקט פרגמנטרי או מפוצל, תתקשה להכיר ולבטא את השתוקקותה הארוטית לאביה כשתיכנס לשלב האדיפלי ולכן יתכן שתישאר עם ההתקשרות הקדם-אדיפלית לאימה ולעולם לא תפתור לגמרי את הקונפליקט האדיפלי. יתרה מכך, סביר להניח שהיא תישא איתה דימוי פרגמנטרי, מואדר או מופחת-ערך (devalued) של אביה ותיכנס אתו לקשריה עם גברים בבגרותה.
חשיבות האספקטים האבהיים בטיפול
מקוויליאמס (9) מדגישה כי אמפתיה היא אינה מילה נרדפת לאימהיות וכי בניגוד להנחה הרווחת, גם העמדה הטיפולית האבהית היא עמדה אמפתית. באותה מידה, אף אחת מהעמדות, האבהית כמו גם האימהית, אינה אמפתית אם היא מפספסת את הצורך הנוכחי של המטופל. לדבריה כשטיפול נכשל, פעמים רבות הדבר נובע מכך שהמטפל נחווה כאבהי באופן בלתי-פרופורציונלי ובלתי-אמפתי או להפך, כאימהי באופן בלתי-פרופורציונלי ובלתי-אמפתי. אני רוצה להציע כי בניסיונותינו הקדחתניים להיות 'אם טובה-דיה' אנחנו מסתכנים בכך שנותיר את מטופלינו עם 'אב מת': אב נעדר רגשית, חלש וחסר. בלאנק (50)ביקר מטפלים המאמינים כי "מרק עוף הוא התרופה לכל כשל התפתחותי". ואכן, השד הטוב אותו אנו מגישים בהתלהבות למטופלינו עלול לחנוק, החלב החמים שאנו מנסים להשקות אותם בו עלול להחמיץ. ביטויי אכזבה של מטופלים ממטפלים ומטפלות אימהיים-מדי כוללים אמירות כמו: "הוא לעולם לא דחף אותי", "היא תמיד לקחה את הצד שלי", או "הוא מעולם לא התעמת איתי בנוגע לשום דבר" (9).
דוגמא מן הספרות היפה לאכזבה מאימהיות-יתר של המטפל ניתן, לדעתי, למצוא בסיפור "ניאון ותיק וטוב" מאת דיוויד פוסטר וואלאס (51). בסיפור זה ניל, צעיר בשנות העשרים שלו, פונה לטיפול אצל אנליטיקאי משום שהוא מרגיש שהוא חי כל חייו כמתחזה ומתקשה להפסיק התחזות זו. האנליטיקאי, אדם "גדול ורך... (עם) התנהלות נעימה, כזאת בלתי-פורמלית" (עמ' 75-76) מצטייר בעיני ניל כאדם חביב אך חסר-תועלת עבורו. הניסיון שלו להוכיח לניל שלמעשה הוא אינו מתחזה מוחלט כפי שהוא מאמין, משום שהודה בפניו בכך שהוא מתחזה, מביא אותו לכדי ייאוש. "הייתה לי קצת תקווה שמה שהוא יגיד יהיה חד וחריף יותר ממה שצפיתי" (עמ' 79) הוא מספר, "אבל לא השליתי את עצמי (שהאנליטיקאי) בעל תובנה או עצמת-אש מספיקות למציאת דרך שתעזור לי באמת" (עמ' 80).
האנליטיקאי התגלה כמי "שיכולתי לאכול בלי מלח במובן זה שיכולתי ליצור דעות או רשמים על אודותיי ככל העולה על רוחי" וניל מגיע למסקנה כי אותו אנליטיקאי, שחסרה לו היכולת לעמוד מול ניל בתקיפות ולחשוף את חוסר האותנטיות שלו, ש"היה עושה הצגה של שבחים על כך שאני מסוגל לחשוף את מה שנראה לי כדוגמאות מבישותאו מתחזות, ואמר שזה מוכיח שאני מסוגל להיות כן הרבה יותר ממה שאני" (עמ' 98), סובל מחוסר בטחון לגבי גבריותו.
מגווייר (10) מציינת כי נתקלה במטפלים-גברים שלא הצליחו לקלוט שמטופליהם חווים אותם כאבות, דודים או אחים משום שעבדו עם תאוריות 'ממוקדות-אם' ותפסו את עצמם כנשיים או אימהיים באופן סטריאוטיפי. אבל גם כאשר המטפל מצליח לזהות התהוות של העברה אבהית ייתכנו שיבושים לא קלים בדרך. רגשות של אהבה וכמיהה לאב, כפי שבוטאו על-ידי מטופלים-גברים בפסיכותרפיה, פורשו באופן מסורתי כבעלי פונקציה הגנתית בעיקר, כלומר כניסיון להדוף תחושות בלתי נעימות הקשורות במשאלות רצח-אב נסתרות וחרדת סירוס. בהתייחסותו לרגשות החמים והעורגים לאב המוקדם כהגנה בפני רגשות תחרותיים והרסניים עלול המטפל להקשות על המטופל להתמודד באופן מועיל עם רגשותיו המעורבים כלפי אביו. במילים אחרות, הכישלון לזהות את חשיבותו של האב הקדם-אדיפלי מביא לכך שהסינתזה החשובה בין רגש שלילי וחיובי כלפיו הופכת להיות קשה הרבה יותר להשגה (38). עוד סכנה פוטנציאלית בדיאדות בהן המטפל והמטופל שניהם גברים, היא כי הקשר הקדם-אדיפלי בין האב לבן יבולבל עם אלמנטים הומו-ארוטיים והצורך של הבן להאדרה של האב ולהזדהות אתו, צורך המקדים את השלב האדיפלי, יטושטש (52).
שסגה-סמירג'ל (6) רואה חשיבות רבה ב'כשרון האימהי', המתבטא ביכולת להמתין בסבלנות ולצפות בקשר הטיפולי המתפתח מיום ליום והמהווה לדעתה תנאי הכרחי לעבודתנו האנליטית. הכרחי, אך לא מספיק. חשיבות רבה לא פחות היא מייחסת לסטינג האנליטי, המייצג בעיניה את הרחם האימהי, בעת ובעונה אחת עם ההבטחה כי הרחם הזה לא עומד לבלוע את המטופל לתמיד.בתפקידו כגבול, הסטינג הוא לדבריה החוק, נקודת חתך, מייצג של האב. היא אף מזהירה כי 'הכישרון האימהי' עלול לסכן את התרופפות הסימביוזה עם האם. פירושי העברה, לדעתה, כאשר הם ניתנים באופן תקיף מדי, עשויים לשדר באופן לא מודע למטופל כי אסור לו להשקיע באובייקטים אחרים מלבד המטפל/ת ולעזוב את הרחם האנליטי. אם כן, ל'כשרון האימהי' של המטפל או המטפלת, לנשיות שלו או שלה, חייבים להיות גבולות ואלו מצויים לדבריה בגבריותם – בהזדהות עם האב המאפשרת להתיר את הקשר עם האם ולפנות אל עבר המציאות.
הקושי של המטפלת בוויתור על העמדה האימהית ואימוץ העמדה האבהית
על החלקים הגבריים והנשיים של המטפל להיות באינטגרציה על מנת לאפשר את התפתחות "התינוק" הנוצר בינו ובין המטופל בעבודתם המשותפת. שימוש בשני החלקים, מבלי לוותר על אף אחד מהם, היא חיונית לעבודתנו, בין אם אנחנו גברים ובין אם אנחנו נשים (6).
נראה כי ישנה הסכמה רחבה על כך שהמטפלת צריכה להזמין את האב ואת הפאלוס לחדר הטיפול האנליטי ולשם כך עליה להיות ערה לאב המופנם שבתוכה. השקפה זו מבוססת על האמונה כי יכולת הקליטה של המטפלת את צורכי האבהות של מטופליה תלויה בהפנמות ובהזדהויות האבהיות שלה עצמה (2). אף על פי כן, מרבית הכותבים סבורים כי למטפלות יש קושי לעורר ולנתח העברה אבהית אצל מטופלים-גברים (53). מגווייר(10) קושרת קושי זה לרוח הזמן הנושבת בתאוריה הפסיכואנליטית וטוענת כי הסתמכות-יתר על תאוריות המדגישות את כוחה של האם בילדות הקדם-אדיפלית עלולה להוביל להזנחה של ההעברה האבהית ולפירוש שגוי של אספקטים אגרסיביים או סמכותיים של האב כמתקשרים לאם 'פאלית' מסרסת. היא מאמינה כי כאשר מטופלים- גברים מתחילים לראות במטפלת שלהם תכונות אותן הם מקשרים לאבות ולגברים, הם פעמים רבות מבינים בהקלה כי הם יכולים להתגמש מגדרית באופן דומה, להראות תשוקות ואספקטים שלפני כן נתפסו על ידם כנשיים.
דיאמונד (37) מציעה הסבר נוסף לחוסר, לכאורה, בהעברה אבהית בדיאדה של מטפלת אישה ומטופל גבר ומסבירה כי הוא עשוי לנבוע ממקורות של העברה-נגדית כמו חוסר היכולת של המטפלת לדמיין את עצמה בתפקיד אביה. הקושי, לדבריה, הוא לא רק בקבלת השלכות טרנספרסיאליות של האב האדיפלי התחרותי, אלא גם בקבלת השלכות של האב הקדם-אדיפלי התומך והמזין או הנעדר והמאכזב. ניתן לשער כי הדימוי של האישה הפאלית מאיים פחות על זהותה המגדרית של המטפלת, מאשר הדימוי שלה את עצמה כסמכות אבהית (54).
הסבר אפשרי אחר הוא כי לעיתים קרובות ברקע של פסיכותרפיסטיות חסרים מודלים להזדהות גברית. איכות המודלים הגבריים של האב ושל האחים בחייה של המטפלת משפיעים באופן משמעותי על יכולתה לחוש בנוח עם ההעברה האבהית. אך לנשים בתרבותנו יש קושי להזדהות עם גברים אפילו כאשר ישנם בנמצא גברים זמינים כמודלים לחיקוי, וזאת בשל טאבואים ואיסורים לא-מודעים המובילים אותן לחוש אי-נוחות או לדכא תכונות הנחשבות לגבריות על מנת להתאים עצמן לסטראוטיפ המגדרי. כך יוצא שמטפלות נוטות לדכא את הידע והסמכות שלהן באופן לא מודע על מנת להיתפס כפחות מסוכנות, נמנעות יותר ממטפלים מהסכנות שבשנאה בהעברה הנגדית בשל רגישותן להגבלות התרבותיות על כעס ולעיתים קרובות מתקשות להבחין בין כעס בריא לבין שנאה ונמנעות משניהם (53). מטפלות עלולות, אם כן, להחליק בקלות רבה מדי ובאופן מלא מדי לתפקיד האם הטובה ולהשקיע את עצמן במטופל עד כדי איבוד הסובייקטיביות הנפרדת שלהן. על אף שגם מטפלים-גברים נחווים לעיתים כאימהות רעות, נראה כי תחושה זו היא נסבלת יותר עבור הזהות המגדרית הגברית האוטונומית ולכן המטפל יכול לחוות את עצמו כמזין-רגשית מבלי להתמזג ולאבד את תחושתו כי הוא סובייקט נפרד (55).
אוגדן (56) טוען כי ההזדהות הגברית והאידיאליזציה האבהית נוצרות אצל בנים דרך הקשר שלהם עם אימם. כלומר, התפתחות הגבריות אצל הבן לוקה בחסר אם אין אובייקט אבהי מופנם היטב בלא מודע של האם. בנוסף, זהות גברית שורשית בנויה ברובה הגדול על הזדהות הבן עם העמדות הלא-מודעות של אמו לגבי גבריותו (37). ניתן להסיק, אם כן, שעל המטפלת להיות מסוגלת לערב את עצמה באינטראקציות המבוססות על חווייתה את גבריותם של מטופליה הגברים ואף להתעקש על אינטראקציות המזמינות ומכירות באגרסיות ובתשוקות של הגבר המטופל (4). אך הדבר אינו כה פשוט -ארוטיות, אימהיות ושאיפות מקצועיות עשויים להימצא בקונפליקט זה עם זה עבור המטפלת. הקושי לערוך אינטגרציה של שלושת האספקטים הללו בזהותה ישפיע על תגובות ההעברה-הנגדית של המטפלת ואלו עשויות להשתלב בתגובות ההעברה של המטופל הגבר ולחסום את התפתחות ההעברות האבהיות והארוטיות (37). לסטר (57), לדוגמא, משערת כי התפקיד המזין והאמפתי של המטפלת, כפי שנקבע על-ידי התרבות, יתנגש עם זה של האם האדיפלית 'המפתה'. יתרה מכך, היא מזהה לחצים תרבותיים וחברתיים סמויים ומרומזים על המטפלת לצמצם את ההעברה הארוטית של המטופל הגבר ולקחת אחריות אישית על חריגות כלשהן מהעמדה האימהית המטפחת. במחקר שנערך ב-1976 (אך נדמה שממצאיו עדיין רלבנטיים לימינו) מצאו אברמוביץ' ועמיתיו (58) שאכן מטפלות היו באופן כללי יותר רגישות ועצורות לגבי הופעה של נושאים מיניים בטיפול במטופלים-גברים. בעיה נוספת היא שגם כאשר כבר ניתן מקום למיניות בטיפול, שפת התשוקה עלולה פעמים רבות להתבלבל עם שפת הרוך, ותחושות מיניות העולות בחדר הטיפול עלולות לעבור אינפנטיליזציה ולהיות מיוחסות לכמיהות רגשיות או חסכים קדם-אדיפליים או לחלופין לעבור פתולוגיזציה ולגרור התייחסות אליהן כאל פרברטיות ומוקצות (59).
הקושי של המטפל בוויתור על העמדה האימהית
שמעתי לאחרונה אנליטיקאי בכיר מספר על מטופל שאמר לו באחת הפגישות שהיה רוצה "למצוץ" לו. הפירוש שניתן למטופל היה שהוא כנראה מרוצה מהפירושים המזינים של המטפל ומעוניין לגמול לו ולתת בנדיבות מהטוב שלו. זהו פירוש מעניין, אבל מוגבל מאוד בעיניי, מפספס את הרעיון החשוב של אובר-דטרמינציה (60) וממסמס את המשמעויות המיניות, המאיימות כנראה על האנליטיקאי, באמצעות ההסבר הרווח מדי כי כל גילוי של ארוטיקה בהעברה הוא סקסואליזציה של צרכים ראשוניים. דוגמא זו מתקשרת לטענה אותה אני מעוניין להעלות כעת והיא כי כל אותן בעיות שתוארו בספרות בהקשר לקושי של מטפלות לאפשר מקום לחלקים הגבריים-אבהיים שלהן ובכלל זה לקושי לאפשר להעברה אבהית לקרום עור וגידים ולהכיר בה, מאפיינות כיום במידה רבה גם מטפלים-גברים, בשל הדיסוציאציה שעברה הגבריות בעולם הפסיכואנליטי. על אף שנדמה שבאופן כללי גברים מרגישים יחסית בנוח עם הארוטיות שלהם, עם סמכות ועם תוקפנות, לדעתי באקלים הטיפולי הנוכחי אספקטים אלה הם על גבול הטאבו, מה גם שהם עשויים להיתפס כמסוכנים יותר כשהם באים לידי ביטויאצל המטפל-הגבר.באחת הסדנאות שהעברתי לאנשי מקצוע בנושא הגבריות בחדר הטיפול סיפר אחד המשתתפים, פסיכולוג מנוסה ומוערך, כי כאשר הורים שולחים אליו את בתם הקטנה לטיפול הוא מוצא את עצמו לעיתים תוהה אם הם שפויים בדעתם. כיצד הם מסוגלים, באקלים המטריד בו מצויה החברה שלנו, שבו ילדות ונערות רבות מותקפות מינית במסגרות שונות, לבטוח כך בגבר זר, ואפילו הוא מטפל מורשה, לסמוך עליו שלא יעולל דברים נוראים לילדתם?אכן, נדמה שגם מטפלים גברים עלולים בעצמם ליפול למלכודת החשדנות, הפוסלת מראש אפשרות של זכרים להיות דמויות מיטיבות. ואם כמטפל כבר נגזר עליך להיות גבר, אז מוטב שתהיה עדין ובלתי-מאיים ככל האפשר. ואכן, כפי שכבר ציינתי, יש הטוענים כי גברים מעטים ביותר מראים באופן גלוי סימנים תרבותיים המתקשרים לגבריות ואילו הרוב נוטים להשתמש בסימנים המשדרים רכות.
סיכום
מקוויליאמס (9) מאמינה כי מטפלים אפקטיביים משלבים תמיד בין אלמנטים אבהיים ואימהיים, גבריים ונשיים. היא נותנת כדוגמא את פרויד, שעל אף שמכתביו מצטייר דימוי אבהי מאוד ועל אף שנטה לחנך בצורה סמכותנית את מטופליו, להתעמת איתם ולהתייחס בזלזול למשאלותיהם להתמזגות, הדגיש גם את חשיבות הגמישות והטקט והותיר ברבים ממטופליו רושם של מטפל חביב וסימפטי. מן העבר השני ניתן למצוא, למשל, את ויניקוט וקוהוט, תאורטיקניםשהדגישו את הפונקציות האימהיות של המטפל ובכל-זאת ידעו מתי להפגין "אהבה קשוחה". דוגמאות ידועות לכך ניתן למצוא לדעתי בתיאורו של ויניקוט (61) כיצד היה מסלק ילד שחסה בביתו אל מחוץ לבית בכל פעם שהתנהגותו הפרועה הפכה בלתי נסבלת, כשלאקט זה מתלווה אמירה שמה שקרה גרם לו לשנוא אותו; כמו גם בתיאורו של קוהוט (26) כיצד בישר למטופל חסר-אחריות, שנהג במהירות מופרזת בדרך לפגישה עמו, כי הוא עומד להעניק לו את הפרשנות העמוקה ביותר שניתנה לו עד כה ואז הודיע לו שהוא אידיוט מושלם.
אוגדן טוען כי "כאשר יש לבחור בין האם לאב (בין הזדהות כזכר וכנקבה), אדם הופך להיות לא זכר ולא נקבה" ומוסיף כי "ניסיון לעשות את הבחירה הכואבת (של הריגת האם או הריגת האב...) מוביל לבניית פסוידו-זהות" (56, עמ' 111). אך כמה חופש מרגישים מטפלים כיום לשלב בין האספקטים הגבריים והנשיים שלהם?
כאשר דפוס מסוים של יחסים הופך "טבעי" עבור הדיאדה הטיפולית, דפוסים אחרים של יחסים עוברים לרקע ומרגישים פחות קלים או טבעיים לייצור בסביבת הטיפול. יש צורך להשקיע מאמץ בכדי לעודד את מה שמכנהסטרן (62) 'חופש התייחסותי'. מאמר זה הוא ניסיון לעודד השקעה כזו, על מנת לאפשר ליחסים הטיפוליים לחרוג מעבר לדפוס המקובע של יחסי אם-תינוק .
לעניות דעתי הסחף בעולם הפסיכואנליטי אל עבר אימהות טובה-מדי, כזו המאיינת את האב ומסרסת את הגבריות, אולי כאנטיתזה לתקופה בה האבהות הסמכותנית מחצה ומחקה את האימהיות מהטיפול הפסיכואנליטי, הוא ניכר. יש בסחף זה בכדי לגבות מחיר כואב הן ממטופלינו והן מאתנו, מטפלים ומטפלות כאחד. נדמה לי כי סיבה מרכזית, גם אם לא בלעדית, לביקוש ההולך וגובר לגישה הטיפולית הקוגניטיבית-התנהגותית או לאימון אישי ('קואצ'ינג') היא הרעב לפונקציות אבהיות (63): לטיפול אקטיבי, מכוון מטרה, תקיף וממלא בטחון, פונקציות שבעיניי כמעט ונכחדו מהטיפול הפסיכואנליטי בן זמננו. אני מאמין כי הגיעה העת לסינתזה - האם לא ייתכנו החזקה והכלה אבהיים? קונפרונטציה ופירוש אימהיים?
לדעתי חשיבה ודיון על הנושאים בהם עוסק מאמר זה עשויים לסייע לנו לפתח קשב מדויק יותר לאופן בו זהותנו המגדרית משפיעה ומושפעת, גואה ונסוגה, בתוך חדר הטיפול ואולי להחליט, לפעמים, לחשוב גם "מחוץ לרחם".
ביבליוגרפיה
1. Mann, C.H., Male and female in a changing analytic world. Contemp. Psychoanal., 24:676-683, 1988.
2. Hare-Mustin, R. T., Marecek, J., The meaning of difference: Gender theory, postmodernism, and psychology. American Psychologist, 43, 455-464, 1988.
3. Ceccoli, V.C., Beyond milk and the good breast: reconfiguring the maternal function in psychoanalytic dyads. Psychoanal. Dial., 9:683-698, 1999.
5.Kernberg, O. F., The influence of the gender of patient and analyst in the psychoanalytic relationship. J. Am. Psychoanal. Assoc., 48:859-883, 2000.
7. Fogel, G.I., Riddles of masculinity: gender, bisexuality, and thirdness. J. Am. Psychoanal. Assoc., 54: 1139-1164, 2006.
8. Guarton, G.B., Masculinity, femininity and change in psychoanalysis. J. Am. Acad. Psychoanal., 24:691-708, 1996.
9. McWilliams, N., Mothering and fathering processes in the psychoanalytic art. Psychoanal. Rev., 78:525-545, 1991.
10. Maguire, M., Men, women, passion and power: gender issues in psychotherapy. Hove and New York, Brunner-Routledge, 2004.
11. Diamond, S. A., End of men – the feminization of psychotherapy, 2012.
http://www.psychologytoday.com/blog/evil-deeds/201...
12. פלגי-הקר, ע., מאי-מהות לאימהות. תל-אביב, עם עובד, 2005
13. Rosen, H., Zickler, E., Feminist psychoanalytic theory: American and French reactions to Freud.Journal of the American Psychoanalytic Association, 44: 71-92, 1996.
14. בן-ארי סמירה, ק., האב הסמוי מעין. תל-אביב, רסלינג ,2015
15. Freudenberger, H. J., Therapists as men and men as therapists. Psychother .Theor. Res. Pract .Train., 27: 340-343, 1990.
16. Mitchell, J., Sexuality, psychoanalysis and social changes. In: Molino, A., Ware, C. (Eds.), Where id was: challenging normalization in psychoanalysis. Middletown, CT , Wesleyan University Press, 2001.
17טריאסט, י., בין "חוק" ל"חיק", 2011. .
http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2622
19. Green, A., Has sexuality anything to do with psychoanalysis? Int. J. Psycho-Anal., 76:871-883, 1995.
20. Kohon, G., Fetishism Revisited. Int. J. Psycho-Anal., 68:213-228, 1987.
21. Rossi, M. M., New interpretative styles: progress or contamination? psychoanalysis and phenomenological psychopathology. Int. J. Psychoanal.,;86:1011-1032, 2005.
22. Pancheri , L., Interpretation and Change in Psychoanalysis: What is Left of Classical Interpretation. Journal of European Psychoanalysis, 5, 1997.
http://www.psychomedia.it/jep/number5/pancheri.htm
23. Schaferr, R., Retelling a Life. New York: Basic Books, 1992.
24. Renik, O., The role of analyst's expectations in clinical technique: reflections on the concept of resistance. J. Am. Psychoanal. Assoc., 43:83-94, 1995.
25. Miletic, M. J., Rethinking self‐disclosure: An example of the clinical utility of the analyst's self‐disclosing activities. Psychoanalytic Inquiry, 18:580-600, 1998.
26. קוהוט, ה., כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב, עם עובד, 2005.
27. Reis, B., Names of the father. In: Reis, B., Grossmark, R. (Eds.), Heterosexual masculinities: contemporary perspectives from psychoanalytic gender theory. New York and London, Routledge, 2009.
28. Chasseguet-Smirgel, J., Creativity and Perversion. London, Free Association Books, 1984.
29. Bischoff, R., Reiter, A., The role of gender in the presentation of mental health clinicians in the movies: implications for clinical practice. Psychother .Theor. Res. Pract .Train., 36:80-189, 1999.
30. .2013נצר, ר., על שני סרטים עכשוויים על פסיכותרפיה,
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1092
31. Reimers, R., Dimmock, B., Mankind and Kind Men: an agenda for male family therapists. J. Fam. Ther., 12:167-181, 1990.
32. Carter, C. A., Advantages of being a woman therapist. Psychother .Theor. Res. Pract., 8:297-300, 1971.
33. Zlotnick, C., Elkin, I., Shea, M. T., Does the gender of a patient or the gender of a therapist affect the treatment of patients with major depression? Journal of Consulting and Clinical Psychology, 66, 655-659, 1998.
34. Jones, E. E., Krupnick, J. L., Kerig, P. K., Some gender effects in a brief psychotherapy. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 24, 336-352, 1987.
35. Cottone, J. G., Drucker, P., Javier, R. A., Gender differences in psychotherapy dyads: Changes in psychological symptoms and responsiveness to treatment during 3 months of therapy. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 39, 297-308, 2002.
36. Turkel, A.R., The gender of the analyst. Int. Forum Psychoanal., 1:11-19, 1992.
37. Diamond, D., The paternal transference: a bridge to the erotic oedipal transference. Psychoanal. Inq., 13:206-225, 1993.
38. Kalb, M.B., Does sex matter? - the confluence of gender and transference in analytic space. Psychoanal. Psychol., 19:118-143, 2002.
39. Wester, S. R., Vogel, D. L., Working with the masculine mystique: male gender role conflict, counseling self-efficacy, and the training of male psychologists. Prof. Psychol. Res. Pr., 33:370-376, 2002.
40. Cross, S., Bagilhole, B., Girls’jobs for the boys? men, masculinity, and non-traditional occupations. Gender Work Organ., 9: 204-226, 2002.
41. Lasky, R., Some determinants of the male analyst's capacity to identify with female patients. Int. J. Psycho-Anal., 70:405-418, 1989.
42. Felton, J. R., Sex makes a difference—how gender affects the therapeutic relationship. Clin. Soc. Work J., 14:127-138, 1986.
43. Chodorow, N. J., Feminism and psychoanalytic theory. New Haven, Yale University Press, 1989.
44. Pollack, W.S., Should men treat women? dilemmas for the male psychotherapist: psychoanalytic and developmental perspectives.Ethics Beh., 2:39-49, 1992.
45. Wayne, D.J., The male analyst on the maternal erotic playground. Gend. Psychoanal. Interdiscipl. J., 4:23-34, 1999.
46. Kirshner, L. A., The absence of the father. J. Am. Psychoanal. Assoc., 40:1117-1138, 1992.
47. נצר, ר., יהודה עמיחי -עשרת הדברות והאב. הליקון, 92, עמ' 60-62, 2011.
48. Liebman, S.J., Abell, S.C., The forgotten parent no more: a psychoanalytic reconsideration of fatherhood. Psychoanal. Psychol., 17:88-105, 2000.
49. Spieler, S., Preoedipal girls need fathers. Psychoanal. Rev., 71:63-80, 1984.
50. Blanck, G., Developmental Object-Relations Theory. Talk given at Berkshire Psychotherapy Conference, Lenox, MA, August 15, 1984.
51. וואלאס, ד.פ., ניאון ותיק וטוב. בתוך: נ. אלבלך (עורכת), ילדה עם שיער מוזר. תל-אביב: ספרית פועלים, 2011.
52. Gabbard, G. O., Love and hate in the analytic setting. Northvale, Jason Aronson, 1996.
53. Bernardez, T., Studies in countertransference and gender: female analyst/male patient in two cases of childhood trauma.J. Amer. Acad. Psychoanal., 32:231-254, 2004.
54. Goldberger, M., Evans, D., On transference manifestations in male patients with female analysts. Int. J. Psycho-Anal., 66:295-309, 1985.
55. Schachtel, Z., The “impossible profession” considered from a gender perspective. In: J. L. Alpert (Ed.), Psychoanalysis and women: contemporary reappraisals. Hillsdale: Analytic Press, 1986.
<>56 . אוגדן, ת., הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל-אביב: עם עובד, 2001.
57. Lester, E., The female analyst and the erotized transference. Int. J. Psycho-Anal., 66: 283-293, 1985.
58. Abramowitz, S., Abramowitz, C., Roback, H., Corney, R. , McKee, E., Sex-role related countertransference and psychotherapy. Arch. Gen. Psychiat., 33: 71-73, 1976.
59. Davies, J. M., Between the disclosure and foreclosure of erotic transference‐countertransference can psychoanalysis find a place for adult sexuality? Psychoanalytic Dialogues, 8:747-766, 1998.
60. פרויד, ז., פירוש החלום. תל-אביב: עם עובד,2007.
61. .2009ויניקוט, ד.ו., שנאה בהעברה הנגדית. בתוך ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד,
62. Stern, D., Relational freedom and therapeutic action. J. Am. Psychoanal. Assoc. 61: 227-256, 2013.
63. Herzog, J.M., Father Hunger: Explorations with Adults and Children. Hillsdale, The Analytic Press, 2001.
- נוסח מוקדם של המאמר הובא כהרצאה בכנס הפדרציה האירופאית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית (EFPP), ברלין, יוני 2015.
* יש שיאמרו כי ההתעלמות מחשיבות המגדר נבעה מהעדפתה של התאוריה הקלאסית את הגבריות והנחתה כי גבריות היא הנורמה ביחס אליה נמדדת ההתנהגות האנושית (2). תודה לסוקרת המאמר על שהפנתה את תשומת ליבי לנקודה זו.
** מטרופוביה – הפחד מהזדהות עם האם ומאובדן הזהות הנפרדת.